הקדמה
ישראל ישעיהו, הותיר אחריו מסמך שלא פורסם, בו הוא מספר
זכרונות
מבית הוריו.
דרך סיפורו זה, ניתן להכיר את הליכות החיים האישיים
והחברתיים
שהיו באותה תקופה בתימן,
וכן את סיפור עלייתו ארצה.
יתכן שדברים אלו היוו בסיס לספר שלא זכה לכתוב ולהוציא
לאור.
בית אבי
העיירה שבה נולדתי
נולדתי בעיירה סאדה בדרום תימן, הסמוכה לחוף הנהר הגדול הנקרא ואדי
בזא. (משמעות
המלה "סאדה"
בעברית
הינה סכר, כפי הנראה על שם סכר עתיק שנבנה שם לריכוז חלק
ממימי
הנהר.
אפיק אחד שלו חוצה את עיבורה של העיירה ולא הרחק מן הבתים האחרונים
נמצאים
מפלי מים אדירים,
אשר קול שאונם נשמע למרחקים. העיירה שוכנת על פרשת דרכים,
בקו המסע
בין צנעא (בירת תימן) לבין עדן מזה, ובין תעיז (המשמשת עכשיו
בירה שנייה
ושם נמצא קברו של ר' שלם שבזי ז"ל)
לבין עדן מזה. תושבי העיירה
מחציתם
ערבים, שכולם חקלאים, ומחציתם יהודים שרובם אורגים ומקצתם סוחרים.
הורי, נולדו בעיירה הזאת כבנים לשתי משפחות ענפות: אבי ממשפחת
שרעבי, שהיו
אורגים. אמי
ממשפחת חדד, שהיו סוחרים. הם החליטו לעזוב את העיירה "ולעלות" לגור בצנעא
הבירה כדי שאני, בנם בכורם, אלמד אצל גדולי התורה הנודעים שם
בהתאם
למצוות חז"ל: "הווה גולה למקום תורה".
המרחק בין
צנעא ל"סאדה"
הוא מהלך 6-5
ימים להולכי רגל ונחשב למרחק גדול. הייתי אז בן שנתיים וחצי.
במשך קרוב
ל- 15 שנים עד
שהגעתי לגיל 17 שנה, לא הייתה לי שום הזדמנות לנסוע לביקור
בעיירת
מולדתי אעפ"י
שהשתוקקתי להכיר את משפחות הורי וקרובים אחרים. זכרתי
את העיירה
כמו חלום. וכשהייתי מזכיר להורי אי אלה חוויות מן הימים שהיינו
בעיירה,
היו מתפלאים כיצד אני זוכר את הפרטים ההם, שאירעו בהיותי בן שנתיים,
או שנתיים
וחצי. בייחוד זכרתי היטב את הנהר והמפלים, שכמותם אין לא בצנעא
ולא
בכל סביבותיה. כן זכרתי את סבי, אבי-אמי, עפ"י
מקרה שקרה לי אתו. פעם
יצא לדוג
בנהר לעת ערב כשאני לצדו. בשובנו עם חשכה הביתה, התעכבנו ליד
עץ תאנה
והסבא ארה ממנו מנה יפה של תאנים ומילא בהם את הכיסים שלי. כיון
שהתחלתי
לנמנם נשא אותי על שכמו ונרדמתי. וכשהגענו הביתה היו התאנים מעוכות
ומרוחות
על בגדי ועל גופי וכן על בגדיו וגופו של סבי. הוא צחק בלי הרף
וכולם
צחקו ורק אני נשארתי עצוב על שהפסדתי את התאנים.
נסיוני הראשון לנסוע לא"י
ופגישתי עם משפחת אמי בעיר סאדה
בהיותי
בגיל שבע עשרה שנה הגיעו לתימן שני בחורים אשכנזים, וינאים, אשר באו
לחפש
ולקנות כתבי-יד עתיקים. מתהלכים להם ברחובות היהודים בצנעא שני בחורים
לבנים,
אדמדמים, פראנז'ים, בלבוש אירופי, ואחריהם כל ילדי השכונה, ולא רק
ילדים אלא
גם מבוגרים והנשים מציצות מן החלונות לראות פלא זה של הבריאה
,כאילו
הופיעו כאן פתאום שני יצורים מן הירח. עצם המושג אשכנזי היה לנו
פליאה,
שכן המושג ספרדי היה טבוע בתודעתנו, ודאי בגלל הרמב"ם,
שידענו שהוא
ספרדי,
ובגלל שירת ספרד. אבל אשכנזים, איך נבראו והיכן נבראו? והנה הם ממש
בתוכנו
וכולנו מקיפים אותם כשאנו נפעמים, תוהים ומתפעלים.
הם התחילו לאסוף כתבי-יד, ופשטה שמועה שכל מי שיכול ורוצה לצאת
לכפרים כדי
לחפש שם כתבי-יד
ולהביא להם, יקבל את שכרו ביד נדיבה. יצאתי גם אני לחפש
ספרים
ולהביאם אליהם. הם היו קונים מכל הבא ליד כדי לעודד את החיפושים,
ובאמת
הגיעו אליהם ערימות של כל כתבי-יד ודברי דפוס עתיקים והם
נטלו עמהם
מתימן דברים יקרים מאוד.
יום
אחד כתבתי להם מכתב של השתפכות הנפש, שבו הפצרתי בהם שייקחו אותי איתם
לארץ ישראל. באתי ועמדתי מבוייש מאחורי דלת חדרם, וביקשתי שמישהו יכניס
אליהם את
המכתב. מבין החרכים ראיתי שהם מסתכלים במכתב, מדברים זה עם זה
וצוחקים.
אינני יודע אם הם לעגו לי או שהתפעלו מסגנונו וכתבו של מכתבי,
אבל הדבר
פגע בי. שום תשובה לא קיבלתי מהם.
ואף על פי כן, לא עברו ימים רבים ויצאתי לדרך. צברתי לי קצת כסף
מעסקי
הספרים שקניתי בכפרים ומכרתי לאותם אשכנזים. אמי סמכה ידה על
נסיעתי.
היא רצתה שאני אשתחרר איכשהו, מן הסבל והמצוקה שהיינו שרויים בהם, ולפיכך
עודדה אותי. עד היום אני מעריץ אותה על כך.
אבי ושאר בני הבית, לא ידעו על דבר נסיעתי. אמי הכינה לי בהסתר מעט
בשר
מיובש, כעכים
יבשים וקצת תבלים. היא אפילו נתנה לי מעט כסף ממה שחסכה
לעצמה. כן
הציעה לי לעבור דרך עיירת מולדתי "סאדה", שם ישבו עדיין בני
משפחתה,
הוריה ואחיה ואחר כך להגיע לעדן ולנסוע הלאה.
בבוקרו של יום ראשון בשבת, עם שחר, כשאבי ואחי הלכו לתפילת שחרית,
חמקתי מן
הבית. אמי בירכה
אותי ונשקה לי ויצאתי לדרכי. לאחר הליכה ברגל של חמשה
ימים
ובעיקר לילות, בהרים ובמישור, עם אורחה של יהודים ההולכים להשתטח על
קברו של
ר' שלום שבזי בעיר תעיז, הגעתי בערב שבת עם שחר לעיירה
"סאדה"
כמצוות
אמי. והנה לפתע הגיעו בעקבותיי אבי ואחי (חיים שראבי - חבר מערכת "דבר"),
שרדפו אחרי כדי להחזירני הביתה. הם באו ו"התלבשו"
עלי: "אתה
מוכרח לחזור הביתה". ואני באחת: "לא אחזור". והייתה בינינו מערכה של
ריצוי
ופיוס ובכי. עמדתי בסירובי. לבסוף אמר אבי: "יודע אתה מה? אנו עומדים
שלושה
שבועות לפני הפסח, שבוע אחרי פורים, תחזור עכשיו הביתה, נעשה את חג
הפסח יחד
ואחרי החג ניסע יחד. "אמנם ידעתי שקשה יהיה לו להינתק מעול העבודה
שהיה עובד
אז אצל האימאם כיון שהדבר יוודע לאימאם והיציאה של כל המשפחה
בבת אחת
עלולה לסכן את נסיעתנו ולהביא עלינו צרות. אעפ"י
כן נכנעתי לדרישתו
של אבי,
על יסוד הבטחתו, ולמחרת השבת חזרתי כל הדרך חזרה לצנעא יחד עם אבי
ואחי.
אותם שלושה שבועות, מיום חזרתי ועד חג הפסח, היו לי שבועות של
עגמת נפש
ויגון שלא אשכחם.
באותו ליל פסח שעשינו יחד בכיתי ללא הרף. במשך הסדר שתיתי
ארבע
כוסות יין לשם מצווה, ומעיניי זרמו ארבע כוסות של דמעות.
ובכן, התארחנו בבית אבי-אמי, במשך כל יום שישי ושבת, זו לי הזדמנות
להכיר את עיירת
מולדתי, את נופה ואת אנשיה, ובייחוד הכרתי את סבא וסבתא, הורי אמי, וכן את
הדודים שלי, אחי אמי, ומשפחותיהם.
הסבא היה בעל קומה בינונית, צבע פניו כהה-בהיר, זקנו מדובלל מסנטרו
ומטה,
בעוד שלחייו היו כמעט ללא שערות, פרט לפאות שהשתלשלו מצדעיו.
טיפוס מובהק
של יהודי תימן.
הוא היה צנוע ונעים הליכות. כל הזמן ישב ולמד תורה. לפני
הצהריים
למד לבדו ואחר הצהריים בחברת חברים שהסבו עמו. כולם לעסו "גאת", עישנו
נרגילות וגלגלו בדברי תורה, בעיקר בענייני מדרש וקבלה, ובמקצת גם
בענייני
הלכה. הרגשתי מיד מה רב המרחק שבין ידיעותיהם והשגותיהם המוגבלות
לבין עומק
ורוחב הלימודים שידעתי בצנעא. הם גם שאלו אותי מספר שאלות
והקשיבו
בכובד ראש לכל דיבור שיצא מפי.
בית סבי המה מאדם וממעש. הבן הבכור, דודי סאלם, היה סוחר בדים
ותבואות
,וכנהוג בתימן
התנהלו עסקי המסחר בבית. קומת הבית התחתונה שימשה מחסן ובית
מסחר
סיטוני ומקום הארחה למוכרים ולקונים כאחד.
אחיו, דודי חיים, עסק גם הוא קצת במסחר, אך בעיקר השקיע את זמנו
בלימוד
התורה ובעיקר
בהלכות שחיטה כיון שהתכונן למלא תפקיד של רב ושוחט בעיירה.
ואילו
הסבתא, אם-אמא, הייתה חולה במחלת עיניים קשה ביותר ולא סבלה לראות אור
כלשהו.
משום כך הושיבו אותה בעלייה שאין בה חלונות ועל פתחה תלוי וילון מבד
שחור. היא
הייתה מאושרת לשמוע את צעדי ואת קולי ואת דיבורי והמטירה עלי
ברכות עד
אין קץ. זועזעתי ורעדתי כאשר בין שאר דבריה אמרה: "הלוואי ויכולתי
לראות את
פניך רגע אחד ואחר כך להתעוור לגמרי".
ממשפחת אבי לא מצאתי אלא
קרובים
רחוקים, שכן רובם נדדו מן העיירה למקומות אחרים. את סבי, אבי-אבי,
לא הכרתי
מימי. הוא נדד למצרים, עוד לפני שנולדתי, יחד עם משפחתו. שמעתי
עליו שהיה
גבה-קומה, יפה תואר, בעל זקן גדל מידות ועיני תכלת, טיפוס נדיר
ביותר
בתימן. עיניים בצבע תכלת הוא הוריש גם לצאצאיו. דודתי, אחות אבי,
שישבה עם
משפחתה בראשון-לציון, היו לה עיניים כחולות, וכן
גם
נכדותיה בנות בתה.
מקצועו של סבי היה אורג וכן כמובן גם אבי. מן הסתם ירשו מקצוע זה
מאבותיהם
ואבות אבותיהם,
עד דור קדמון, כפי שהיה נהוג ומקובל על יהודי תימן. אבי היה מספר
בהתפעלות
על כושר העבודה הבלתי רגיל של אביו ועל אורח החיים שלו ושל אחיו
,דוד-אבי.
שניהם חיו ועבדו יחד והיו הולכים לכל מקום יחד בלי להיפרד. "אם
לעבודה",
היה אבי מספר, "איש לא היה יכול להתחרות בהם".
"ואם
לאכילה, הם היו
מפליאים
כל רואיהם בכמויות ובסוגי מזונות שהביאו אל קרבם"
."הגויים,
שבאו
איתם
במגע, היו מתייראים מהם ולא פעם ספגו נחת זרועם". הדבר היחיד שבו
הסתפקו
במועט היה הלבוש. כמנהג מרבית אנשי העיירה, הם אזרו על "אמצע גופם"
אזור בד
ותלו עליהם טלית קטן, שחציו השתלשל לפנים וכיסה את החזה וחציו
השתלשל
לאחור וכיסה את הגב. לרגליהם סנדלים פשוטים, או שהלכו יחפים, ועל
ראשם חבשו
כובע רקום לבן באדום. זה היה לבושם בשבת כבחול, אך בערב שבת היו
הולכים
לנהר לכבס בגדיהם לכבוד שבת ועד שמתייבשים הבגדים בילו זמנם
בשחייה או
בדייג. בייחוד היו ידועים כנצחנים. הם היו אוהבים להתנצח בדברי
תורה עם
כל מי שבא במחציתם, בלהט ובעקשנות ותמיד הייתה עמדתם בבחינת "איפכא
מיסתברא": מי שאומר יום, הם אומרים לילה ולהיפך.
כן סיפר אבי, מפי אביו, שמוצא משפחתנו הוא מ"שרעב",
וראשוני המשפחה הגיעו
ל"סאדה"
לפני כמאה שנה. למשפחתנו היה שם אחר. אך יהודי תימן היו רגילים
לכנות כל
משפחה על שם מוצאה ולכן נדבק למשפחתנו הכינוי שרעבי לאות מוצאנו
משרעב.
יהודי שרעב ידועים כאורגים והיו דבקים בתורת הקבלה והסוד עד כדי
שיכרון
החושים. מספרים, שפעם נסעו אחדים מהם ליריד כדי למכור את אריגיה.
אך בדרך
התגלעה ביניהם מחלוקת על מבנה המשכן שעשה משה. עמדו ונעצו כלונסאות
מעצים
שכרתו מן החורשה. ומן הבדים שלהם עשו "יריעות האוהל". הם השלימו "מלאכת
המשכן", ולפי שהייתה שלמה נתקדש המשכן ומיד ירדה אש מן השמים וליחכה
אותו
ואותם עד לבלי השאיר שריד. מקרב יהודי שרעב צמח המשורר הדגול של גלות
תימן ר'
שלם שבזי ז"ל,
שכידוע גם הוא היה אורג.
ימי ילדותי ולימודי ב"חדר"
בעיר צנעא
כאמור החליטו הורי להעתיק מושבם לעיר צנעא, שבה היה מרכז התורה
והלימוד
ורוב בנינה של
יהדות תימן, כדי שאלמד שם תורה. הם חשבו כי בעיירה שלי, לא
יימצא
מורה כראוי לי, שכן אבי ושאר קרובים תלו עיניהם בי ובהליכותיי, השונות
משל שאר
הילדים וגמרו אומר שאני עשוי להיות למדן, מארי ושוחט, ולא אורג ככל
האורגים... הגענו לצנעא ומיד שלחו אותי ללמוד אצל מלמד נודע, בבית הכנסת
הקטן, כך
מכנים בתימן את "החדר", שבו מלמדים את הילדים, לעומת "בית הכנסת הגדול",
המיועד לתפילה וללימוד תורה של המבוגרים.
אינני יכול לומר שהייתי תלמיד מופלג, אך היה מורגש ובולט שאני שונה
מתלמידים
אחרים. בעיני המלמד ובעיני התלמידים נחשבתי לילד שקדן שקט, וכשהייתה מתגלעת
איזו מריבה בין ילדים לא הייתי נוטל בה חלק אלא הייתי משתדל
להפריד
ביניהם ולהשקיט את המריבה. המורה-המלמד היה נוהג להכות את תלמידיו
באף
ובחימה ולהצליף על גבם בשוטו, הצלפה אחרי הצלפה, הן על שגיאותיהם
בשינון
פסוקי המקרא, או התרגום, והן על כל תנועה שעשו, או על הסחת הדעת מן
הדברים
שהוא מלמד להם. אך אני לא ספגתי מכות מידיו ולא הוצלפתי בשוטו.
כשלעצמי
לא עלה כלל על דעתי לייחס הפלייה זו לטובה, לעובדת היותי מצליח
בלימודים.
סברתי וקבלתי שכיון שאני ילד חלש, נמוך ורזה, לכן כולם חסים עלי
ולא מכים
אותי כמו שאר הילדים, שהיו חזקים ממני וקיבלו מכות לפי כוחם.
אולם, פעם אחת, ישבנו לפני המורה-המלמד שלנו, הרב עזרא קורח, יהודי
יפה, בעל הדרת פנים ונעים הליכות ואני שמח לכל
הזדמנות
לפגוש אותו. למדנו בצוותא ובקולי קולות, את פרשת "ואלה שמות", שהיא מן
הפרשיות הקלות, ולפתע, איני יודע מה קרה לו, הרים את ידו והנחית לי
סטירה
חזקה על לחיי. אני נדהמתי וכאבתי ופרצתי בבכי מר, שלא פסק עד הפסקת
הצהריים.
הלכתי הביתה לסעודת צהריים כשאני בוכה וחזרתי כשאני בוכה וכך נמשך
הדבר עד
הלילה. לא הייתי רגיל לדבר כזה וגם חשבתי שלא הייתי ראוי לכך ולא
הייתה
בעיני שום סיבה שתצדיק את מהלומת הסטירה, שכן מבטי היה מרוכז בספר
שלפני, לא
הסחתי את דעתי ולא פניתי לצדדין, כ"ש
שלא הפרעתי ולא עשיתי שום
דבר... כן
קראתי את הפסוקים ללא כל שגיאה, ומדוע קרה מה שקרה? המקרה נחרת
בזיכרוני
עד היום. אומנם הייתי רואה יום יום כיצד הוא מצליף בילדים אחרים
ומפליא את
מכותיהם. הוא עשה זאת בהסכמת הוריהם, שהיו באים ואומרים לו
בנוכחות
הילד" :תשגיח
עליו שילמד ואם לא ילמד אל תשאיר ממנו אלא בדל אוזן
ובלבד
שיוכל "לקום" (כלומר לעלות לתורה) בשבת בבית הכנסת כשהוא יודע פרקו
יפה יפה,
שלא נתבייש בו". אך מה פתאום נטפל אלי הפעם?
לימים, כאשר אני כבר מבוגר נגלה לי הסוד. אשתו הראשונה לא ילדה לו
בנים
ונוסף לכך הייתה חולה מאוד בימים ההם, ומשום כך היה רגוז ומר
נפש. (לבסוף
נפטרה אשתו.
הבנים והבנות שיש לו עכשיו נולדו מנישואיו עם אישה שנייה). נוסף
ללימודים
ב"חדר"
היה אבי מושיב אותי לעתים קרובות ליד "נול" האורגים, שהוא
עובד בו,
ותוך כדי עבודתו שינן איתי. אני מתוך ספר והוא בעל-פה, בעיקר
נביאים
וכתובים (תורה למדנו בחדר). שינון המקראות נעשה לי להרגל והדבר עזר
לי לאחר
מכן, כשהחילותי ללמוד מדרשים ותלמוד, פסוקי המקרא "קפצו" אל קצה
לשוני,
ובעזרתם זכרתי יפה סוגיות בתלמוד ועניינים במדרש.
סבל הרגשת הנכר והזרות
בכל תקופת לימודי ב"חדר"
הציקה לי, בסתר לבי, עובדה אחת שאני ומשפחתי
איננו
נחשבים צנענים, בני עיר מיוחסים, אלא "יהוד בלאד",
כלומר
יהודי
חוץ
שהם
כזרים. הליכותיי, מלבושי ומבטא לשוני ומנגינות הקריאה והתפילה שלי, היו כשל
צנעני לכל דבר. כן גם אחי. לא כן הורי, ובייחוד אבי. מבטאו ומקצת
הליכותיו
הבליטו את היותו "יהודי בלאד" והדבר כאילו מנע בעד משפחתנו
מלהשכיח
את "מוצאה". פעם אחת הזמינו את אבי לרדת לפני התיבה בבית הכנסת
לתפילת
ערבית של שבת, כפי שנוהגים להזמין כפעם בפעם, אחד מקהל המתפללים.
אבי פתח
את התפילה לא בניגון של תפילת ליל שבת, אלא בניגון של תפילת ליל
כיפור. כל
המתפללים התמוגגו מצחוק ולעג. אני התביישתי ורציתי שהאדמה תבלע
אותי
חיים. מאז אותו מקרה חדל אבי לחלוטין לרדת לפני התיבה, בשום הזדמנות,
אפילו
הפצירו בו כמה שהפצירו. למעשה היה זה עניין של הרגשה, שרק הילדים היו
מסוגלים
" לפרנס"
אותה, כשהם מזכירים לי או לאחי דרך אגב או דרך הקנטה, שאנחנו
"יהודי
בלאד". אך בחיי יום יום וביחסי שכנים ובמסיבות חברה, לא הורגש
שום הבדל
או הפלייה כלשהי על רקע זה.
אנשים רבים היו באים לביתנו, בשעות שמחה ובשעות יגון, ובכללם גדולי
הרבנים
ועשירי העדה וכן
באנו אנחנו לבתיהם של אחרים. נתנו לנו מתנות ואנו נתנו
מתנות לא
רק בימי הפורים. אעפ"י
כן נימה כמוסה של הרגשת זרות ונכר לא הרפתה
מאתנו כלל.
בית מגורינו שאינו נחלת אבות
כיון שבאנו לצנעא מעיירה רחוקה לא היה לנו באותה עיר בית נחלת אבות,
כמו
לכל תושביה
הותיקים, אלא היינו שוכרים בית לגור בו ומדי שלוש או ארבע שנים
עקרנו
מבית לבית. מספר המשפחות שגרו בבתים שכורים היה מועט ביותר. המגורים
בבית שכור
היו סימן
היכר
לעוני או לנכר. לא כל הבתים שהתגוררנו בהם היו
שווים
בטיבם ולא כל בעלי הבתים היו שווים בהתנהגותם אתנו. היו בתים טובים,
נקיים
וסביבתם נאה יחסית, והיו בתים שאינם כך. ההבדלים בטיב הבתים השתקפו
בבריאותנו. בית טוב - כל בני המשפחה בריאים. בית רע - כל בני המשפחה חולים.
אעפ"י
כן כל הבתים ברובע היהודים בצנעא היו דומים במבניהם. כולם בנויים שתי
קומות, או
שתי קומות ומחצה. קומה ראשונה מיועדת למבוא, לחדר רהיטים, לאחסנת
חומרי
הסקה, גזרי עצים, זרדים וצפיעי בקר עשויים "ככרות". אנשים שהיו
חרוצים
היה להם גם "יקב" קטן, כלומר חדר שבו עשו יין או בישלו ערק לצרכי
הבית.
הקומה השנייה מיועדת למגורים וכוללת 3-2 חדרים, אולם אורחים, חדר סוכה,
שלפעמים הוא מוגבה מעל לקומה השנייה, מטבח ובית כסא. בקומה זו הייתה כעין
חצר
עליונה פתוחה, תחת כיפת השמים, ושם היינו יושבים בלילות הקיץ, שומעים
סיפורים
מפי הזקנים ומסתכלים בירח ובמהלכי הכוכבים.... הגענו בכך לידי
בקיאות
גדולה. הייתי יכול לקבוע בלילה של חושך, מיד כשהתעוררתי משינה
ופקחתי את
עיני, מהי השעה המדויקת, על פי מערך הכוכבים בשמים, כל עונת שנה
ומערכיה.
(אגב, שעון התחלתי לשאת רק בשנת 1945, 16 שנים לאחר עלותי ארצה
וגם אז לא
קניתי אותו אלא קיבלתי כ"מתנה"
בעד עבודת
עריכה ספרותית שעשיתי.
אינני
בטוח אם גם עכשיו אוכל עוד לעמוד במבחן מהלך הכוכבים, אבל אז ידעתי
שכאשר
"המשולש" ההוא או הכוכב ההוא (רק מקצתם ידעתי שמותיהם בערבית) נמצאים
בזווית זו
או זו, הרי השעה היא כך וכך.
הדיור היה בדרך כלל מרווח למדי. הריהוט לפי מה שהיד משגת. היו
תקופות
שחדר האורחים
שלנו היה מרופד במרבדים של צמר שחור ויפה, כסתות ליד הקיר
וכרים
להסבה (מדאכי). כן היה מקושט בכלי נחושת וכיוצא. אך היו תקופות שכל
אלה
נעלמו. כפעם בפעם היה אבי יורד מנכסיו, ואז היה הולך וממשכן חפץ אחר
חפץ עד
שלבסוף היה נאלץ למשכן אפילו את המצעים הפשוטים ביותר, שעליהם היינו
צריכים
לשכב ואנחנו שכבנו לישון על הרצפה ממש ללא כסוי על גופנו!... לאחר
מכן הוטב
במקצת מצבנו. אבי פדה את החפצים שמשכן ואף קנה חפצים חדשים ופני
הדירה
חזרו לקדמותם. ושוב קרה כך ושוב להיפך.
על הקירות לא תלו, בדרך כלל, שום דבר וכן לא תלו וילונות על
החלונות. כן לא
היו
תמונות ולא קישוטי קיר אחרים. אך באולם שבו נערכת חתונה היו תולים "סמאדאר"
וילונות משי פרחוני, או מרוקם, על הקיר שממול לכניסה, וכן קישטו בתמונות,
שלקחו
בהשאלה (ממשפחה ידועה), וב"ביצי
נעמיות" גדולות, שלפעמים לא היו אלא
נברשות
כדוריות עשויות מפורצלן. הן בבתים פרטיים והן באולם שבו נערכה חתונה
היו
סודרים על מדף הנמצא לאורך הקיר, באמצעיתו, טור גדול של בקבוקי זכוכית
יפים,
וביניהם אגרטלי נחושת ובהם ענפים של שיחים ריחניים.
אמי אהבה מאוד פרחים. היא גידלה אותם בחצר העליונה בעציצים, ולכבוד
שבתות
וחגים הייתה סודרת אותם באגרטלים, על המדף שבחדר האורחים,
ממול לנרות שבת
ולצידיה
םהפרחים
המצויים ביותר היו: שיח ה"ריחן",
שכשמו כן הוא, נותן
ומפיץ ריח
ערב מאוד ו"השדאב"
הוא השיח הידוע בלטינית בשם "רודה", אבל היו
קונים גם
שושנים ריחניות ועוד כל מיני קלחים שנודף מהם ריח חזק ונעים. כן
קישטה
תמיד את חדר האורחים הנרגילה, שבלעדיה אין חיים והיא בת לוויה קבועה
בשעת
עבודה ובשעת מנוחה, בימי חול ובימי חג, ואינה נחה אלא משעת כניסת השבת
עד צאת
"שלשה כוכבים" במוצאי שבת. אז עושים" הבדלה"
ומיד מתחילים להיטיב את
הנרגילה
ולהכין אותה.
כאשר בא חג הסוכות היו עוברים לאכול ולישון ולקבל אורחים בחדר הסוכה,
המיועד לכך בכל בית, ורק פותחים את המקום המיועד לכך בתקרה,
מניחים סכך,
מקשטים את החדר במרבדים, כסתות וכרים ויש שהיו תולים וילונות
מסאדאר על
הקירות, כמו בבתי
חתונות.
איני זוכר, שאי פעם השתוקקתי שיהיה לנו בית פרטי משלנו, שנקנה בית
או נבנה
בית, וזאת על אף
כל מיני קשיים שגרמו לנו להחליף מספר פעמים את מקום
מגורינו.
בשנים הראשונות של ילדותי לא עלה הדבר על דעתי ובשנות בחרותי
דחיתי
בלבי כל מחשבה של התקשרות אל נכס, כמו בית, ולא בלבד משום שממילא
היינו
שרויים במצוקת עוני, אלא משום שנתפסתי למין תחושה של זמניות, של "אורח
נטה
ללון", וכאילו אני היום כאן ומחר לא אהיה כאן ולמה לי להתקשר בקשר שכזה?
המעבר החד מן הילדות אל הבגרות
הגעתי לגיל בגרות. בתימן נחשב גיל 10 לגיל בגרות. בגיל זה רוב
הילדים
מפסיקים ללמוד
ויוצאים לעבודה. אומנם אין עדיין בגיל זה בגרות אישית, מינית.
אבל בגיל
זה הילד נעשה שותף באחריות על חייו ועל חיי משפחתו. הוא עובד עם
אביו ורק
מי שאין לו אב הולך לעבוד אצל אחר. הוא נשלח לשוק, לקנות צרכי
הבית
ולומד לעמוד על המקח וחוזר הביתה עמוס בכל מה שקנה: חיטים או שעורים,
פולים
לשבת, בשר, ירקות ופירות, עצי הסקה וכיוצא בזה. גם אני הייתי הולך לקנות
כמו
אחרים, צורר את הכל ב"שלמתי", עומס על כתפי ומביא הביתה. (שלמה היא מין
טלית מארג
גס של צמר צבעוני שבה מתעטפים לתפילה והיא משמשת גם לכיסוי הגוף
בקור,
ולשמיכה בלילה...). את כל השליחויות עושים בהליכה ברגל, לפעמים היו
סנדלים
לרגלינו ולפעמים הלכנו יחפים, כדרכו של עולם. באותו זמן לא היו שום
אמצעי
תחבורה, לא אוטומובילים ולא רכבות. גם החמורים והסוסים לא יכלו
להושיענו
כיון שליהודים היה אסור לרכב עליהם בתוך העיר ובכל הסביבה שנמצאים
מוסלמים.
היהודים לא החזיקו סוסים כלל. ומי שבמקרה היה לו חמור, היה זה
לצורך משא
מטענים. שום יהודי לא היה מחזיק חמור ומאכילו רק כדי שיהיה לו
לצורך
רכיבה בסביבה שאין גויים, שכן זהו דבר בחזקת מותרות ממש.
בכלל העדיפו
בתימן
להטיל את השליחויות, למרחקים שונים, על הילדים, כיון שהילד נחשב קל
ברגליו...
בזמני החלו להיראות ברחוב ה"בסקליט"
(אופניים), אבל הם היו מעטים
ביותר והשתמשו בהם רק בני משפחות של תורכים, שנותרו בתימן,
ולא היה יכול
לעלות על דעת איש
יהודי לרכוש "בסקליט" או להשתמש בו. זאת לא רק מחשש
התנגדות ו"עינא
בישא" של הגויים, אלא שכל הדבר נראה מוזר, מעשה שטן, שכל
יהודי כשר
ירחק ממנו.
בין השליחויות, שהטיל עלי אבי, היו כאלה שבגללן הייתי צריך להשכים
קום עם
שחר, להתפלל בחטף
ולפני שהספקתי לטעום פת שחרית רצתי מרובע היהודים אל השוק
המוסלמי
בלב העיר צנעא.
השליחויות הללו חשפו לעיני את עולמם של הגויים ואת
יחסם אל
היהודים. לא פעם התנפלה עלי בדרכי עדת ילדים מוסלמים, ברחתי מפניהם
והם רצו
אחרי, משכו בפיאותי, חטפו כובעי מעל ראשי וזרקו אותו למרחק רב,
עפ"י
רוב אל תוך חצר של בית מוסלמי, שהשער שלה נעול וגם אילו היה פתוח הייתי
מתיירא
להיכנס, כדי להחזיר לעצמי את כובעי. מקצת מן המוסלמים המבוגרים,
כשהיו
רואים את תעלולי הילדים היו גוערים בהם בחצי פה ופונים לדרכם בלי
להושיע
לילד יהודי מסכן ונרדף. המכעיס ביותר היה שהילדים המוסלמים ההם היו
משפשפים
עיניהם החולות בכובע שלי, כנראה סגולה לריפוי מחלותיהם וזורקים
למקום
שזורקים, אם מתוך רשעות ואם מתוך שהאמינו שהם יבריאו ממחלתם רק אם
אני לא
אמצא שוב את כובעי. וכיון שאסור לו ליהודי ללכת ד' אמות בגילוי ראש
הייתי
מכסה ראשי ב"שלמה",
הטלית שעל כתפי או מצטייד בכוכע רזרבי.
יום אחד, כשחזרתי בשעת בוקר מוקדמת משליחותי גבר בי רעבוני. הכסף
שקבלתי
בשביל אבי נמצא
בכיסי. אך לא רציתי לקנות שום דבר, אוכל של מוסלמים, כדי
לשבור את
רעבוני, משום "גיעולי גויים". אפילו לא לחם יבש. והנה עברתי על יד
איש שמכר
סיגריות ושם היו מוכרים סיגריות בודדות מסוג "פליירס". משום מה
חשבתי
בלבי שאם אעשן סיגריה אשבור רעבוני. קניתי סיגריה אחת והתחלתי לעשן
אותה תוך
כדי הליכה מהירה כרגיל. אך נתקפתי בחילה וסחרחורות ולא יכולתי
להמשיך
בדרכי. צנחתי ליד אחד הקירות זמן מה עד שהתאוששתי והגעתי הביתה כולי
רועד
וחיוור. זאת הייתה "ראשית הדרך", כי במקום להתרחק לחלוטין מן העישון, התקרבתי
אליו ודבקתי בו יותר ויותר ודווקא ביוזמת הורי ובייחוד אמי.
זהו דבר בלתי מובן בזמננו. אבל אמי, כנראה, חשבה שמוטב להרגיל אותי
בדבר
שבמוקדם או במאוחר אגיע אליו, כשאני נתון להשגחה, מאשר יקרה
לי כפי שקרה.
זאת ועוד: אני הייתי הבכור בבנים. ומשהגעתי לגיל עשר היה עלי
לעזור לאבא לא
רק
בשליחויות אלא גם בעבודה, תחילה בשעות הפנויות מלימודים ואחר כך
במקומם.
עזרתי בעבודה הייתה חיונית לקיום המשפחה, גם אמי עזרה לאבי בכל
המסכת של
חוטי האריגה וכיוצא בזה ועכשיו הגיע גם תורי. היינו עובדים כל
שעות היום
ברציפות ורק הפסקנו הפסקה קצרה כדי לסעוד סעודת הצהרים שהכינה
אמא,
כשהיה לה מה להכין. כן הפסקנו לתפילת מנחה וערבית בבית הכנסת וחזרנו
להמשיך
בעבודה גם בלילה, לאורה של מנורת נפט המעלה המון פיח. יש לזכור
שזוהי
עבודת אריגה של חוטים דקים, שהיו מתנתקים לעיתים קרובות, בייחוד אם
האורג
אינו שומר על מתח של זהירות ותשומת לב.
לפיכך, כדי שלא אנמנם וכדי
שאוכל
להמשיך בעבודה עד שעה תשע או עשר בלילה, הייתה אמי מכינה לי
נרגילה,
מעמידה
אותה
במרחק ניכר ממני ומן החוטים, מחשש התלקחות, ואת הצינור
הנמשך
ממנה קשרתי אל צווארי והייתי "מוצץ" ממנו כפעם בפעם עשן עד שכבר אי
אפשר
להחזיק מעמד, או שהייתה יורדת עלי תרדמה ואני נופל לתוך ה"נול"
ואז
אמא או
אבא באים ומרימים אותי ללכת סוף סוף לישון.
מחלות, מגפות ורעב
בהיותי בגיל 11 שנה לערך, פרצה בתימן מגפת האבעבועות השחורות. המחלה
פקדה כל
בית וכל משפחה,
מבוגרים ובעיקר ילדים. כל מי שחלה בה מת, פרט למעטים ברי
מזל. היו
אלה ימי זוועה נוראים ברובע היהודים בצנעא. לא ראיתי את המתרחש
ברובע
המוסלמים כי גם הם, כמו היהודים, הוקירו רגליהם מלהתהלך ברחוב, מפחד
המחלות
והמוות. אני הייתי יוצא לשוק היהודי כדי לחפש מה לקנות לצרכי אוכל
בבית בלי
למצוא דבר, וכאילו פסקו החיים מלהתקיים. רק מתים, מתים. מכל בית
הוציאו מת
אחד או שניים והיו מקרים שכל בני המשפחה מתו. ידי הקברנים היו
מלאות
עבודה וחדלו גם ההלוויות והמספדים והקינות כי לא היה עוד כוח למישהו
לצאת
להלוויה או להספיד ולקונן. אין מילים כדי לתאר את הזוועה ההיא. כמובן
שהמחלה לא
פסחה על ביתנו. אני ושני אחי נתקפנו בה. כל גופנו היה מלא
אבעבועות.
חומנו היה גבוה. הגירוי, הגירוד והכאבים היו נוראים. ואין רפואות
ואין
מושיע. אין יכולת לאכול גם אילו היה אוכל. הייתי מטושטש לחלוטין ונדמה
לי שרק
טיפות מים הייתה אמי מטפטפת לתוך פי או מורחת בהם את שפתי, אך יושבת
היא ואבא
מולנו בחוסר אונים גמור, מחכים לאשר יקרה.
שלושה שבועות התפתלנו
בייסורינו,
אך היינו בני מזל וניצלנו ממוות. התאוששנו ועמדנו על רגלינו. אני,
היה עורי
חורים חורים, בייחוד עור פני. וכל גופי, ובייחוד פני, היו שחורים
ומצולקים
כמו בעקבות מכוות אש ונדף מהם ריח רע במשך שבועות רבים. הייתי
מתבייש
להתהלך ברחוב וללכת לבית הכנסת. יתר על כן אמי השתדלה למנוע אותי
לצאת מן
הבית, אפילו לבית הכנסת, משום שחששה מ"עין
רעה" של אותם בני אדם
שילדיהם
מתו ואנחנו נשארנו בחיים.
מחלות ומגפות כאלה היו חוזרות ופוקדות את תימן כל מספר שנים. ידעו
אמנם
שהמחלות הללו מידבקות אבל לא ידעו מה לעשות, כדי שלא להידבק
כל שכן כדי
להירפא. ולפיכך
היו מופקרים למוות ולחסדי שמים והיו מייחסים את המגפות הללו
ל"עוונותינו
הרבים", ואף מצביעים על "עוונות שגרמו", כגון, שהייתה מחלוקת בבית
הכנסת או
שהנשים אינן מכסות את פניהן וכיוצא באלה. ואז מזעיקים את הציבור
לתפילה
ולצעקה, תחילה בבית הכנסת ולאחר מכן בבית הקברות. קוראים צום
ומשתדלים
מאוד לשוב בתשובה...
האווירה הכללית, שיהודי תימן היו שרויים בה, הייתה ספוגה כיסופים
לדברים
משיחיים, לאיזו
גאולה, שלא ידעו בדיוק מהי, גאולה אנושית, גאולה יהודית,
גאולת
השכינה. כל מיני דברים מילאו את חלל ליבם, מבלי שידעו את משמעותם
הממשית,
המוחשית. החיים בתוך אקלים כזה של כיסופים היו עשירים מתוך עוני,
קסומים
מתוך מצוקה, גאים מתוך השפלה. אלה הם חיים של משאת נפש בלתי
פוסקת.
אווירה זו מקורה בייסורים המרובים שעברו על היהודים בתימן, ייסורים
שעיקרם
פורענויות שבידי שמים, מגיפות ומחלות.
אך היה כמובן, גם העוני. לא תמיד ידעו יהודי צנעא שובע. הייתה שם
שכבה של
אמידים (עשירים
כמעט לא נודעו בה) והשאר, אנשים החיים מן היד אל הפה וזה
בעיקר בשל
דלותה הכללית של אותה ארץ. ביום חמישי אחר הצהריים היה אבי שולח
אותי, או
יוצא בעצמו, לקנות צרכי שבת. ומה קונים לשבת? קונים חיטה כדי
שבאותו
לילה, אור ליום השישי, יוכלו לשרות אותה ולהכינה לטחינה לפנות בוקר,
וממנה
אופים מיני מאפה לשבת. קונים פולים שאף אותם שורים, ואחר כך קולים
ואוכלים
אותם בשבת בתור "ג'עלה" עם כוסית יי"ש.
קונים גם פירות לשבת. וכך
יוצא לו
אבי המשפחה, שעמל כל השבוע ובכיסו כמה גרושים (המטבע בתימן הוא
ה"ריאל"
של מריה טראזה) אל השוק, לפעמים מוצא מבוקשו ומביא לביתו ולפעמים
אינו מוצא
שם ולא כלום: אין חיטה, אין פירות, אין פולים ואין עצים להסקה, והוא חוזר
הביתה בידיים ריקניות. וזה, אם משום שהערבים לא הביאו סחורה
לשוק,
בגלל הבצורת או בגלל איזו "מלחמה" שפרצה בין "השבטים", או משום
שהסחורה
בשוק מועטה ומפקיעי השערים העלימו אותה.
והייתה גם השפלה. יחס המוסלמים אל היהודים היה משפיל ומדכא ביותר,
שלא לדבר
על רדיפות
ופורעניות שירדו על ראש היהודים, פעם בפעם. פגעים אלה מדכאים את האדם, ומתוך הדיכאון והסבל הוא נושא עיניו ולבו
למקום,
מייחל לישועה מאין תבוא ותוחלתו משמשת לו נחמה ועידוד.
גם בביתנו היה הרעב אורח מזמן לזמן. אני זוכר זמנים שהיינו נשארים
בלי
ארוחה כל היום. היינו עובדים כל היום ובערב היו שולחים אותי
בהיחבא, מחמת
הבושה, אל מלמד
תינוקות אחד לקנות ממנו קצת לחם. היה נהוג שכל ילד, בשובו
מביתו
אחרי סעודת הצהרים, מביא למלמד ככר לחם, פיתה, לצרכי ביתו. אבל אותו
מלמד
שהייתי הולך אליו יהודי בעל זקן לבן וגדל-מידות, (שאפשר היה לראות אותו
בסרט "באין מולדת" עם
שושנה
דמארי) לא היו לו ילדים ולא היה צריך לכל הפיתות שהביאו לו. (אגב,
היו לו
שתי נשים, מפני שלא ילדה לו ילדים, הסכימה האישה הראשונה שישא לו
אישה שנייה
וגם היא לא ילדה). הוא היה מעוניין שאני אבוא לקנות אצלו את
הפיתות,
הן משום שאין להן קונה ולמחרת היום לא יהיו ראויות למאכל והן משום
שידע
שאנחנו דחוקים וזקוקים לאותן פיתות. הוא היה ממתין לבואי עד שעה
מאוחרת
בלילה. אבל לא פעם אירע שלא היה לנו כסף במה לשלם לו והייתי בא אליו
בהיסוס
ובגמגום כדי לבקש שייתן לנו את הפיתות בהקפה. היה מתרעם אבל מעולם
לא סירב
לי. אני חזרתי הביתה מרוצה במה שהבאתי ונפגע עד עמקי נשמתי
מתרעמתו.
הייתי יוצא אז מלפניו, מביט לשמים, אל הכוכבים ונושא תפילה
במילים
ובלי מילים לאותו כוח נשגב, למרומים אלה, שתבוא משם איזו ישועה,
שסוף סוף
ניחלץ מן הדלות והעלבון והסבל. אותה שעה היו בני הבית, שלא אכלו
ארוחת
בוקר ולא ארוחת צהריים, מצפים בכיליון עיניים לשובי בלי שידעו בוודאות
אם אומנם
אצליח להביא פיתות כדי שיאכלו ארוחת ערב.
אין שמחה בבית אלא שמחה של מצווה
בביתנו לא נודעו שמחה ועליצות או משחקים ושעשועים, לא בקרב הילדים
ולא אצל
ההורים. ביתנו חי
חיים רציניים, לעתים קודרים ולעתים מפוייסים, כמו רוב
בתיהם של
יהודי תימן. זו הייתה תוצאה של יראת שמים, של משטר דתי מחמיר, של
צרות
וייסורין, כגון מחסור ועוני או מחלות ומיתות.
אומנם בילדותי שיחקתי קצת ב"גולות"
ובשאר משחקי הילדים, אבל ככל שגדלתי נעשו
המשחקים
שלי "רציניים" יותר: התחלתי למשל לשחק באריגה, כמו שעושה אבא. הייתי תוקע
באדמה ארבעה עמודים, טווה סביבם חוטים ומתחיל לארוג, וכאשר
הילדים
ברחוב שלנו היו משחקים משחקי חברה, כגון "עמידה על הראש," "תופסת",
או
תחרות
ריצה ברחוב, לא נגררתי אחריהם. לכל היותר עמדתי על הראש לבדי, בצינעא,
שאף אחד
לא יראה אותי בקלקלתי. לעומת זאת אהבתי לרוץ ועד לגיל בגרות לא
הייתי
הולך כלל אלא רק מדלג ומקפץ בריצה. אולם, כאשר הציעו לי הילדים לשפוט בין
קבוצות, או לשמש כמין יושב-ראש במשחקים מסויימים שלהם והם עשו
זאת לעתים
קרובות, נעניתי תמיד. לא הייתי נכנס למריבות, וכשהייתה פורצת
קטטה בין
שתי קבוצות, היוצאות זו כנגד זו, הייתי עומד מן הצד, לא מכה ולא
סופג
מכות, ולבסוף מפריד בין הניצים, ועושה "משפט" ביניהם.
לא היינו רוקדים. כי בעוד שיהודי הכפרים אהבו לרקוד ורקדו בכל
הזדמנות, הנה
אצל יהודי צנעא
הריקוד נחשב לאי כבוד. היו אנשים אחדים, שהיו ידועים
כרקדנים,
והם היו רוקדים בחתונות, לשם מצווה בלבד. אבל אנשים המכבדים את
עצמם,
ובייחוד למדנים, תלמידי חכמים ואנשים מיוחסים, לא יכלו להשפיל את
כבודם
ולצאת במחול. בפיהם היה שגור פתגם האומר. "מן רקץ-נקץ". מי שרוקד
מתחסר.
אך היינו שרים. נוסף לזה שהיינו מפזמים ניגוני תפילה וסליחות
ותהילים תוך
כדי עבודה בתוך
נול האריגה, היינו שרים בבית, ליד שולחן האוכל, בעיקר בליל
שבת ובשבת
בזמן הסעודה. ובהשתתפות כל בני המשפחה. היינו משמיעים זמירות שבת
בדביקות
וברוממות נפש ואז הייתה השמחה, שמחה כבושה וספוגה התעלות נפשית
ויראת
שמים. מובן שכל זה נעלם במוצאי שבת. לפעמים היינו יוצאים לרחוב לראות
אם יש
"התחלה" של חתונה. את חגיגות החתונה נהגו
להתחיל
במוצאי
שבת
ואירוע זה
נקרא "לילת בדע"
,"ערב ההתחלה", ושם היו שרים ורוקדים, אך
בדרך כלל
האווירה של מוצאי שבת הייתה קודרת. אין בה משום "מלווה
מלכה", אלא
משום
יציאת "הנשמה היתירה" וכאילו נשארים בלא נשמה כלל. משיצאה השבת היינו
מקדימים
לישון כדי שנוכל למחרת להשכים קום לעבודה.
היינו מטיילים, בעיקר בשבת. אחרי תפילת מנחה של שבת ולפני סעודה
שלישית,
היינו הולכים לשוטט קצת בפרדס שבקרבת שכונת היהודים וחוזרים
הביתה. (הם
הרשו לקהל לטייל
בפרדס רק בשבת שכן היו בטוחים שאיש לא ישלח ידו בפירות או
בענפים
מפאת קדושת השבת). זה היה הטיול היחיד שלנו. פרט לזה לא היו לנו שום
טיולים
לשמם. אומנם שוטטנו הרבה במקומות שונים ורחוקים. אבל היו אלה לצרכי
עבודה
ועסק בלבד ולא להנאה שבטיול לשמו.
ההתחברות לתנועת
" דרדע"
והרחבת
ההשכלה והדעת
משמלאו לי שתים עשרה שנה, הרגשתי אצל אבי רחשים ופעילות ועירנות, תוך
עיון
בספרים עד שעה
מאוחרת בלילה. לא עבר זמן רב ונתגלה לי שהוא עומד להתחבר
לתנועה
שקמה אז בעיר צנעא, אשר בראשה עמד הרב יחיא קאפח. תנועה זו
נחשבה
כתנועת השכלה ולכן נקראה "דרדע" - דור דעה. אומנם הדמיון בינה לבין
תנועת
ההשכלה בקרב יהדות אירופה הוא מקרי בהחלט. אעפ"י
כן היה בתנועה זו
משום
חידוש גדול וכאילו מישהו הדליק גפרור במרתף אפל ואורו הבהיק מקצה
המרתף אל
קצהו. אותה תנועת "דרדע" האירה את עינינו במידה שהספיקה לנו לראות
שהננו
שרויים בחשיכה. עיקר מגמתה של תנועה זו היה לשנות את אופי הלימוד
ולעבור מן
הקריאה בספרי קודש, לשם מצוות קריאה בלבד, בין שאתה מבין ובין
שאינך
מבין, אל שיטת קריאה של לימוד ועיון. עד אז הייתה מטרת הלומדים בתימן
"לגלגל" קריאתם של עמודים רבים ככל האפשר, בין שהיה זה ב"עין
יעקב", ב"חוק
לישראל"
או ב"שולחן
ערוך", כל שכן כשהמדובר היה ב"זוהר"
ושאר ספרי הקבלה. וכל המרבה במספר עמודי הקריאה, הרי זה משובח ויורש את
העולם הבא. כנגד מצב
זה יצאה חוצץ
"דרדע". וכשנשאלתי בארץ ישראל, סמוך לעלייתי, כיצד הייתי
מגדיר
תנועה זו שייסד הרב קאפח רשמתי: "הוא היה אומר: למד היטב חקור
והשכלת".
יהודי תימן היו מבודדים ומסוגרים, בהסגר כפול ומכופל. תימן עצמה
שמרה אז על
ניתוק גמור משאר
ארצות העולם, הקרובות והרחוקות, לרבות שכנותיה המוסלמיות,
וזאת בגלל
אפיו של המשטר באותה ארץ ובגלל הדת ששלטה בה, שכן גם המוסלמים של
תימן הם
כת שונה מן הכיתות הדתיות שבארצות ערביות אחרות. תימן סיגלה לעצמה
מדיניות
של "עם לבדד ישכון". היהודים שבתימן לא זו בלבד שהיו מבודדים
ומנותקים
מכל העולם, כמו יתר אנשי תימן, אלא שהם גם בידדו את עצמם מן
המוסלמים,
לא קיימו איתם שום מגע תרבותי או חברתי, מלבד המגע ההכרחי של משא ומתן
עסקי, ענייני עבודה או מקח וממכר. נוסף לכך היו סגורים כמובן במסגרת
המסורת,
מורשת הדת היהודית. כך עשו להם חומה לפנים מחומה, ובמרוצת הדורות
נעשו
החומות מוצקות ונוקשות לאין שיעור.
לתוך מסגרת זו של אמונה ומסורת השתרבבו גם אמונות תפלות. ידוע הוא,
שאפילו
לתוך התלמוד
השתרבבו אמונות כאלה. למשל: עניין ה"זוגות"
שבמסכת פסחים,
שרבנן היו
מקפידים על "זוגות" ולא שתו שתי כוסות אלא שלוש, לא ארבע כוסות
אלא חמש.
(מכאן בא עניין כוס חמישית שבליל הפסח). האמונות הללו נשתרשו בקרב
יהודי
תימן, חלקם שאבו כאמור מן המנהגים הקשורים בדת ומן המקורות, חלקם מעם
הארץ
שבתוכו ישבו, וחלקם טיפחו הם עצמם.
אמי ילדה לעיתים קרובות. אני זוכר יפה את המנהג לשפוך מים ולזרוק
שיח "שדאב" (רודה) על המפתן בשעה שהיולדת יוצאת מן הבית במלאת 40 יום
ללידתה.
היא יוצאת וחוזרת ויוצאת וחוזרת בטכס ובעסק גדול, כנראה כדי
להיפרד מן
השדים. עוד מנהג
הקשור באמונה של מציאת שדים בכל מקום הוא המנהג של "החלפת" הילדים. האמינו
שכאשר הילד חולה הרי זה משום שהשדים החליפו אותו. נתנו לנו
את שלהם
ולקחו את שלנו ואז היו לוקחים את הילד החולה, מוציאים אותו אל
פרשת
דרכים, שופכים עליו דלי מים ואומרים בקול רם ל"אם
- השדים":
"קחי
את
שלך
והחזירי לנו את שלנו". ואחרי-כן, כך האמינו, היה הילד חוזר לאיתנו.
הרב קאפח, קידש מלחמה על האמונות התפלות הללו. למשל, היה נהוג שאת ה"זפה",
התהלוכה מבית החתן לבית הכלה ומבית הכלה לבית החתן בליל החופה, היו
מובילים
בתופים ובנרות דולקים ונוסף לכך היו שוברים בכל פינת רחוב ביצה
בלתי
מבושלת, כנגד הקיר, כדי לפצות את השדים ולהרחיקם מלהתקרב לתהלוכה.
וכדי לבטל
מנהג נפסד זה, ביקש פעם הרב קאפח שיתנו לו לעשות מלאכה זו. הוא
נשא,
איפוא, את סל הביצים בידיו ובכל פינה היה שובר ביצה ושותה אותה (היו
אלה ביצים
קטנות) ואומר: "אני עצמי השד, התקדמו הלאה". כך עשה ללעג ולקלס את
המנהג.
כולם רעדו מפחד וחשבו שימות בו במקום או למחרת היום, אך הוא לא מת
ולא קרה
לו כלום.
אני מהסס לפסוק לעצמי, פסיקה חד משמעית, אם העובדה שיהודי תימן חיו
בבדידות
היא טובה או רעה. למשל, אינני בטוח אם טוב לנו עכשיו שאנחנו
יודעים
כל כך הרבה מן המתרחש בעולם. אנחנו פותחים את הרדיו ושומעים חדשות
וקוראים
עיתוני בוקר וצהריים. לא תמיד החדשות הן טובות, ולעיתים קרובות הן
רעות
וממלאות את נפשנו עוגמה או חרדה. אנחנו יודעים, מדי יום ביומו, מי מת
ומי נפצע
ומי נהרג ומי התאבד. מי מעל ומי שדד ומי אנס וכו' וכו' ואנחנו
להוטים
לשמוע עוד ועוד חדשות. יום שאין בו חדשות הוא כאילו יום משעמם, והחדשות
הטובות אינן פוקדות אותנו לעיתים קרובות. לעומת זאת כשאתה חי בחברה
מבודדת
ואין לה אמצעי התקשורת האדירים הללו, אתה יודע פחות על צרותיהם של
הבריות,
אתה יודע פחות על האסונות ועל כל הרע שמתחולל בעולם.
אעפ"י
כן היו
מגיעים גם
אלינו הדים של מאורעות שונים בעולם, וכל סיפור קטן, כל אפס קצהו
של סיפור,
עשוי היה להתגלגל ולקבל ממדים עצומים. הכרתי יהודי אחד בתימן,
שהיו
מכנים אותו "רשיל" שלא כשם משפחתו. ומה זה "רשיל"? מסתבר שזה סירוס
של השם
רוטשילד, ומדוע כינו אותו כך?, משום שהיה יושב ומספר על רוטשילד ועל
כל מה
שהוא עושה ליהודים, שהוא קונה ובונה את ארץ ישראל והוא איש גדול
ועשיר
והוא והוא... ממש סיפורי אלף לילה ולילה. ואנחנו, הילדים, היינו
יושבים
סביבו בחצר בית הכנסת מתחממים בשמש ובולעים בצמא כל דיבור היוצא
מפיו.
והוא סיפר וסיפר בלי הרף. וכל זה צמח וגדל מתוך איזו ידיעה באיזה
עיתון
שהתגלגל לתימן או מתוך איזה מכתב שמישהו קיבל. וכשבאתי לארץ, כבר היה
איזה
דימוי, הייתה לי תמונה אומנם מוגדלת מאוד, של הברון רוטשילד, שעד אז
נודע לי
בשם "
רשיל".
מה למדנו וכיצד למדנו
כאמור התחיל אבי להתחבר לתנועת "דור דעה" והביא מרוחה הביתה. הדבר
משך
אותי
והלכתי אחריו גם אני. לימים נמשכתי לשם יותר משנמשך הוא: העבודה לצרכי
הפרנסה
העסיקה אותו יומם ולילה ולא נותר לו אלא מעט מאוד זמן ללימודים ואילו אני,
איש צעיר, הייתי רץ לישיבה של הרב קאפח, שם היינו לומדים בעיקר
בשעות
שאינן שעות עבודה: בערב, אחרי תפילת ערבית, ישבנו שתיים שלוש שעות
ולמדנו
תלמוד, או הרמב"ם,
"היד החזקה", או הכתבים הפילוסופיים, "מורה
נבוכים"
וכדומה ושוב באנו ללמוד בסוף הלילה, שעתיים לפני תפילת שחרית. וכל כך
גדולים היו הרצון וההתלהבות ללימודים, עד שבלילות שבת, למשל, הייתי
הולך
לישון מיד לאחר הסעודה ולא הייתי שוכב מלוא גופי אלא ישן בישיבה, נשען
במרפקי על
כרים, שעתיים או שלוש שעות, ובאחת עשרה בלילה מתעורר והולך להעיר
את חברי,
כדי שנתחיל ללמוד מיד אחרי חצות.
הייתי מסתובב לארכה ולרחבה של
שכונת
היהודים, בסמטאות צרות, שאינן מרוצפות ואינן מוארות, אלא הן דרכים של
עפר,
שבלילות גשומים הן נעשות בוציות ובלילות יבשים היו מתהלכים בהן כל
מיני
יצורים ובעלי-חיים. הייתי רועד מפחד, אבל חיזקה את לבי ההכרה שזהו
קיום
המצווה של לימוד תורה וזירוז אחרים לכך. השכונה לא הייתה קטנה כל עיקר
והייתי מתרוצץ כשעה וחצי כדי להעיר את החברים. אצל כל בית שבו גר חבר,
הייתי עומד וקורא לו בקול (הם גרו, כרגיל, בקומה השנייה ולא בראשונה), או
מידה אבן
בחלון וסופג קללות מפי האמהות.
אינני זוכר אפילו אם אחת שהייתה
מקדמת
אותי בברכה וכאילו אני השטן שבא להטריד את ילדיהן. אבל החברים היו
קמים
והולכים, ועד שהייתי חוזר ל"ישיבה",
כבר באו לשם כולם ואז היינו
לומדים,
ארבע או חמש שעות, עד זמן תפילת שחרית של שבת. כל זה השרה אווירה
של קדושה
ושל רוממות נפשית. אינני יודע אם יש בימינו למידה מתוך התעלות כמו
שידענו
אז. דומני שאפילו ב"ישיבות"
המרובות שיש כיום בארץ, אין אותה אווירה
של התעלות
הנפש. זה לא היה לימוד לשם תכלית מסוימת, לא כדי לקבל תעודה ולא
כדי לזכות
באיזו כהונה, אלא פשוט כדי לספק לנפש את צימאונה ולרחף בעולמות
עליונים,
רחבים ומקודשים.
"חדירתי"
אני לתוך הלימודים, הייתה קשה למדי. ראשית, לא היו לי ספרים משלי
והייתי
נדחק להסתכל עם בעלי הספרים יחד אתם. היו מהם שקירבו והיו מהם שדחו.
הספרים
היחידים שהיו מצויים בביתנו תמיד הם: תנ"ך,
סידור תפילה, ודיואן - ספר שירי
תימן.
פעם היו לנו גם ש"ס
והרמב"ם
אבל, כרגיל, בצר לאבי הלך ומישכן אותם. כן היה
לנו
"שולחן ערוך" אבל באחת השבתות, שעה שההורים ישנו שנת הצהרים ניטפל אל
הספר אחד
מאחי הקטנים והיה תולש דפים מן הספר ומשליך דרך החלון ואי אפשר
היה
להשתמש בו עוד. לפעמים ביקשתי לשאול ממישהו ספר לשם עיון בבית. היו
שנתנו
והיו שסירבו. זמן רב השתוקקתי לראות את התלמוד הירושלמי. תלמוד בבלי
היה מצוי
לרוב, אך בכל העיר צנעא לא היו אלא עותקים אחדים של הירושלמי. ביקשתי ולא
נתנו לי. פעם הסכים מישהו להשאילני בתנאי שזה יהיה לשתי שעות
בלבד.
דפדפתי בספר זמן קצר כפי שהרשו לי והחזרתיו. זו הייתה התוודעותי
היחידה אל
התלמוד הירושלמי עד שעליתי לארץ ועד שהשיגה ידי לרכוש לעצמי
ספרים,
ועכשיו יש ברשותי ספריה גדולה ועשירה וכוללת כתבי יד עתיקים וספרים
יקרי ערך.
גם תלמוד ירושלמי מפואר יש לי אלא שעכשיו אין ברשותי אותן שעות
פנאי
מרובות שהיו לי אז כדי לעיין בו כאוות נפשי.
הלימוד היה בעברית ובערבית במעורב. הספרים העיקריים היו, כמובן,
התלמוד
והמדרשים וספרי
ההלכה. אבל למדנו, למשל, גם את פירושו של הרמב"ם
למשנה,
הכתוב
ערבית. אותו נהגנו ללמוד בליל שבת. זהו אחד הפירושים האהובים עלי
ביותר. גם
היום, כשכבר יש פירוש המשנה לרמב"ם
בעברית, אינני משתמש בו, מפני
שאני רגיל
לפירוש בערבית, שהוא כאילו מתנגן אצלי. כן למדנו את כתבי רס"ג
,וריה"ל, וראב"ע,
ואבן גנאח ואחרים. את שעות אחר הצהרים של ימי שישי הקדשנו
ללמוד
חשבון המחזור והעיבור של חודשים ושנים לפי הלכות
"קידוש
החודש" של
הרמב"ם
וכיוצא בו. לפעמים בילינו בשיחות ובקריאת מכתבים שהגיעו מארץ ישראל
וסיפרו על
המתרחש בה. מכל הדברים ההם נשאר בי רושם חזק ביותר מחוברת שהגיעה
אז לידינו
ובה סיפור על הקמת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, והמוטו שלה היה "כי מציון
תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
אצל הרב קאפח כבר היו גם קצת
ספרי
מינות, שהגיעו אז לתימן. קראנו את גרץ,
את מאפו וכן ספרים נגד הקבלה, כגון "ארי נוהם" של רבי יהודה ממודינא, ועוד
כל מיני
כתבי-עת וספרי לימוד, בכללם כריסטומטיות, שעד אז לא היו מקובלים
בתימן. הם
פתחו לפנינו אופקים חדשים, וכבר היה לנו מושג לא רק על קיומה של
א"י
אלא גם על קיומן של אמריקה ורוסיה ועל מציאותם של מרכזים יהודיים
באירופה.
אלא שמושגים אלה היו מטושטשים ולא היה בהם כדי להמחיש את המציאות.
עברו שנים
עד שהדברים התגבשו ונצטרפו לתמונה שלמה יותר.
כאמור אבא הוא שפתח לפני את הדרך לתנועת "דור דעה" וללימודים. אבל
לימים
נתגלעו חיכוכים
בינינו דווקא בגלל הלימודים. לאחר שעבדתי כל היום הייתי נשאר
ב"ישיבה"
לאחר תפילת ערבית כדי ללמוד ולאחר מכן נגרר לוויכוחים ולפלפולים
עם
החברים, תוך עמידה או הליכה איטית ברחוב, ומאחר לחזור הביתה. כשהגעתי
הביתה
מצאתי את אבי רכון על"ה
נול"
שלו ועובד. הוא היה נותן בי מבט זועם
ושואל:
"איפה היית עד עכשיו"? אף על פי שידע היטב איפה הייתי. עמדתי
לפניו
נכלם ונאלם. וכאשר העזתי ואמרתי (בקושי הוצאתי זאת מפי!) שאני לומד
קצת תורה,
היה אומר "טוב, אז תלך לאכול הלכות ולעשות לך דייסה מפרקים". וכשהייתי אומר
לו שאני מוכן עכשיו לשבת אל הנול ולעבוד, היה זורק לעומתי
מבט של
לגלוג וזעם ואומר "לא, יא חרוץ, תלך לישון, תלך לישון, כבר לא יצא
ממך שום
דבר".
עבודתנו אצל האימאם והשביתה המוזרה שארגנתי
בתימן היו היהודים, רובם ככולם, בעלי מקצוע, והמקצועות עברו בירושה
מן
ההורים לבניהם ובני בניהם. אלה היו צורפים ואלה אורגים,
רצענים, חייטים,
רוקמים וכדומה.
אבי היה אורג ונחשב לבעל מקצוע מעולה באריגה, עד כדי כך שהאימאם של
תימן,
האימאם יחיא, סבו של האימאם אלבאדר, הזמין אותו
לעבוד
אצלו שיארוג לו אריגים לצרכי ביתו. מובן שאבא לקח אתו אותי ואת אחי, חיים. במשך תקופה לא קצרה עבדנו רק שלושתנו אצל
האימאם.
אחר כך מצא הדבר חן בעיניו והחליט להרחיב מפעל זה והטיל על אבי
ללמד את
מלאכת האריגה בבית הספר ליתומים ערבים. ההזדמנות הזו הביאה אותי
במגע גם
עם יתומים יהודים שנלקחו בכוח לשמד מוסלמי, משום שהם יתומים. כל
היתומים,
כ"ש
האנוסים שביניהם, היו מוחזקים באותו בית ספר בלי רשות לצאת
ולבוא.
אסור היה עלינו להתקרב אל היתומים האנוסים ולהתיידד אתם. ואז הם ואני
היינו
נוקטים בטכסיס מחוכם. הייתי מתקוטט עם אחד מהם ואז היה בא מנהל בית
הספר, איש
חבשי שלא ידע ערבית, ומצווה לכלוא אותנו באחד מחדרי הכלא של בית
הספר. שם
היינו יושבים ומספרים על משפחותיהם של אותם יתומים ועל המתרחש בין
היהודים
ולפעמים היינו משננים יחד, בלחש, תפילות ומזמורי תהילים...
לימים, ראה האימאם כי טוב והחליט לפתוח בית מלאכה ענק במקום הנקרא "אלקצר"
(המבצר), שחלקו היה בית ספר צבאי ומחסנים של צרכי צבא, וחלקו בית הסוהר
המרכזי לבעלי פשעים חמורים. לבית המלאכה קובצו אורגים רבים, יהודים
ערביים
ומוסלמים. ההבדל בין הערבים והמוסלמים ניכר במלבושם ובייחוסם. הערבים
לובשים
שחורים ואינם מיוחסים. המוסלמים לובשים בגד לבן ועל ראשם "עמאמה" (עטרה)
והם מיוחסים. אבי תפס מקום ראשון בחשיבות בין כולם, כמומחה וכוותיק, ואנחנו,
אחי ואני לצדו.
לא היו אלה ימים מאושרים בחיינו. אומנם נהנינו מן
היוקרה של
"עובדים אצל האימאם" ובאים במגע לעיתים קרובות אתו ועם בניו
והשרים
שלו. אבל עבדנו כמו אל צרור נקוב ובאו עלינו ימי עוני, ומצוקה
והשפלה. כאשר היה אבי מורה בבית הספר ליתומים קבלנו שכר חודשי וטוב לנו.
וכאשר
עברנו לעבודה בבית המלאכה המשיכו זמן מה לשלם שכר חודשי לכל העובדים.
משגדל
והתרחב המפעל גברו התביעות להגדלת השכר ואני הייתי אחד "המסיתים" לכך. והנה
בא יום אחד הממונה על המפעל מטעם האימאם ומסר הודעה שירדה עלינו
כפצצה:
"מכאן
ואילך, אמר, תעבדו בקבלנות".
מיד התברר לנו שהוא קבע לנו גם "נורמות", שלפיהן יהיה עלינו לעבוד
כמעט פי
שניים כדי
להשיג אותו שכר. העובדים התמרמרו, רטנו, התווכחו, אבל איש מהם לא העז
לעשות
משהו נגד גזירה זו. ודווקא אני, היהודי הקטן, בן ה- 16 קמתי והצעתי
שנצא
להפגין לפני ביתו של עבדאללה אל-עמרי (שאחד מבני משפחתו כיהן אחר כך
כראש
ממשלת תימן הרפובליקנית), שהיה המשנה לאימאם ועל פיו יישק כל דבר.
הצעתי
שנעבור בתהלוכה את כל הדרך הארוכה שמן המבצר ועד ביתו, דרך כל
השווקים
המוסלמים של העיר צנעא. לפי הצעתי ולפי הצעת אחד העובדים היהודים
בשם גיספן,
(כיום נקרא כספי וגר בכפר שלם), הסתדרנו בשלשות, יהודי,
מוסלמי
וערבי. המוסלמי באמצע, מצדו האחד היהודי ומצדו השני הערבי-ויצאנו
בתהלוכה
של 100 או 120 איש.
בעיני כל העיר הייתה זאת תופעה מאוד מוזרה
ומדהימה.
מה פתאום צועדים יהודים יחד עם ערבים במצעד הפגנה שכזה? וכך הגענו
לביתו של
אל-עמרי והמתנו שם. כעבור שעה קלה הופיע מרחוק, רכוב על סוסו.
כנראה
הגיע לאוזניו דבר ההפגנה המשותפת שעורכים יהודים וערבים בעניין שכרם.
הוא שלח
להודיע, שלא יקרב אל הבית עד שייפרדו היהודים לחוד והמוסלמים לחוד.
המוסלמים
מיהרו, כמובן, להיפרד מאתנו ונכנסו לחצר של אחד הבתים
הסמוכים. משנפרדו המוסלמים נתפוררו שורות היהודים עד שנותרתי אני וחברי
גיספן
לבדנו. אז ניגש אל-עמרי אל המוסלמים אמר להם מה שאמר, עד היום אינני
יודע מה
אמר והם התפזרו איש לדרכו. ואז נתן פקודה לאסור אותי ואת חברי
גיספן,
לכבול אותנו בכבלי ברזל לרגלינו ולהוליך אותנו לאורך הדרך שבאנו בה
עד לכלא
המבצר. כך נעשיתי אסיר, לכמה ימים, בעוון ההפגנה הפועלית המוזרה
ההיא
שארגנתי.
מכאן ואילך באו עלינו ימים קשים מאוד. עבדנו יומם ולילה. אבל
כשהיה אבי
הולך למסור את הבדים שארגנו למשרד ההנהלה, היו הממונים שוקלים את
הבדים
ומוצאים שאבי קיבל חוטים יותר מן הבדים שהביא, והיו מחשבים בעצמם את
החשבונות
ומודיעים לאבי שהוא נשאר חייב כך וכך. אבי שלא ידע חשבון היה חוזר
מן המשרד
מדוכא ואומלל. לא ידע מה לחשוב ומה לעשות. היה חוזר ועובד
במרץ
וממריץ אותנו כדי שנוכל להתגבר על הגרעון ולהגיע למעט שכר בשביל
לחמנו.
ושוב מגיע סוף השבוע וכשהוא הולך למסור את התוצרת מגיע לאותה תוצאה.
כך הלכו
ונערמו עלינו חובות לאוצר המדינה, כשאנחנו עובדים בכל מאמצי כוחנו,
יומם
ולילה, תוך רעב שלנו ושל המשפחה שבבית. הגיעו הדברים לידי כך שהטילו
עלינו
מעצר, שלא לצאת מבית המלאכה אפילו לשבת, עד שנצליח לסלק חובותינו
המצטברים
ע"י
עבודתנו. מעגל חיינו הסתבך ללא מוצא.
התקרית עם האימאם
עוד בימים הראשונים של עבודתנו בבית המלאכה, כשהאימאם הזקן היה בא
לעיתים
קרובות לבקר
במקום, בליווי פמליה גדולה, כדי לעמוד על התפתחותו, קרה לי אתו
מקרה
מעניין. הייתי אז כבר בן חמש עשרה שנה. ישבתי בתוך "הנול" שלי, ארגתי,
ופיאותי
מתנדנדות אילך ואילך. והנה הופיע האימאם עם פמלייתו ועמד עם כולם
בקרבתי.
משום מה משכתי את תשומת לבו. אני לא הרמתי את עיני להביט בו, הן
מתוך
בושה, הן מתוך אימת מלכות והן משום שאז עוד עבדנו בשכר חודשי ולא
רציתי
שיחשוב שאנחנו נרפים במלאכתנו. המשכתי לעבוד כשכולי נרגש ומזיע. אך
הוא התחיל
לשאול אותי שאלות, קצת ברצינות וקצת בקונדסות. הוא שאל אותי: מה
הבד הזה
ומה שם המכשיר או כלי העבודה ההוא וכדומה. עניתי לו תשובה על כל
שאלה בלי
להרים את עיני ובלי להפסיק עבודתי. אחר כך הצביע על הפיאות שלי
ושאל: "מה
זה"? אמרתי לו: "סימן". בתימן קוראים את הפיאות "סימנים". אז
שאל אותי
מהו "סימן" בערבית? תרגמתי לו. "אם כך", שאל אותי, "לשם מה הסימן
הזה"?
ואני, שוב מבלי להביט אליו, אמרתי: "זה סימן להבדיל בין יהודי
למוסלמי" ."ומדוע
צריך להבדיל ביניהם"? "כדי שכל אחד ידע שהיהודי הוא יהודי
והמוסלם
מוסלם", עניתי. "והאם לא כדאי לך בכלל להיות מוסלמי"? שאל, ואני
אמרתי:
"איזו תועלת תצמח לי מזה"? והוא: "אתה תיכנס לגן עדן ושם יש בנאת
אל-חור
(בנות יפהפיות) וכל שאר הדברים היפים והנפלאים". על כך השבתי לו
בלי להניד
עפעף: "אדוני, איש עוד לא חזר משם כדי שיגיד לנו מי נכנס לגן עדן ומי
נכנס לגהינום". כל הפמליה נרעשה ורצתה לקרוע אותי כדג, אבל האימאם
פרץ
בצחוק, פיזר את אנשי הפמליה וזרק כלפי מילת גנאי שמקובל לומר אותה לאדם
חריף
ומפולפל. כעבור זמן לא רב, שוב בא אותו עבדאללה אל-עמרי, המשנה
לאימאם,
לביקור במפעל ותוך כדי שיחה עם אבי, אמר לו: "אני חושב שהבן שלך לא
יישאר פה.
לא ירחק היום והוא ילך
לדאר
אל-חרב" (ארץ המלחמה), כך קראו כבר
בימים ההם לארץ
ישראל. כנראה שהוא ניבא ולא ידע מה ניבא.
הליכות אבי ומנהגו עם ילדיו וחבריו
אבי אהב לעבוד. כמוהו כאביו. הוא היה אדם חרוץ במלאכתו ודרש מכולנו
לעבוד
כראוי. הוא היה אורג כל מיני בדים, לכותנות, לאזורים, לשמלות
שלובשים בתימן
הגברים,
היהודים והמוסלמים וכן היה אורג אריגים רקומים, דמויי שטיח.
במלאכת
מחשבת זו היה כמעט היחיד בתקופתו ועשה אותה להפליא, אעפ"י
שהייתה
מסובכת
ומורטת עצבים. חשובי המוסלמים בתימן היו באים אליו להזמין אצלו
בדים מעשי
ידיו ולא לחינם הזמינו האימאם לעבוד אצלו וללמד אחרים את המקצוע.
כן אהב
אבי להוציא הוצאות מרובות, ככל האפשר, בשביל אכילה ושתייה בימי שבת
וחג ואף
יצא לו שם כאדם הלהוט אחר השתייה. הבריות היו אומרים שאם באים
עלינו,
לעתים קרובות, ימים של דחקות, הרי זה מפני שהוא מוציא את כספו על
משקה
במקום לדאוג לצרכי ביתו. אבל זה לא היה נכון כיון שהוא לא שתה יותר
מאחרים
ולא פחות מאחרים. כמעט שלא שתה בימי חול. אך כיון שהיה עובד במרץ כל
השבוע
הייתה השבת מרכז חייו ותענוגו. וכאשר ישב בחברת ידידים, בשבת או ביום
חג, ושתה,
לא עשה אותו המשקה יותר שמח, אלא היה נעשה להוט אחרי ויכוחים
בדברי
תורה. בהזדמנויות כאלה הייתה מתלקחת בינו לבין חבריו "מלחמת תורה" והאווירה
הייתה מתחממת כל כך עד שאפשר היה לחשוב שזוהי מריבה מסוכנת.
אבי לא סבל צביעות וחנופה. על כל דבר היה מגיב בחריפות ובשנינות.
הוא לא
אהב להחניף
לבריות ולומר להם מה שהם רוצים לשמוע. הוא אמר מה שאמר "דוגרי" ובחריפות.
עפ"י
רוב היו הדברים מסתיימים בידידות והחבורה נפרדת באמירת שלום
ורק לעתים
רחוקות מתוך רוגזה.
הוא ידע תורה הרבה בעל פה, אך לכתוב לא ידע, כמו רבים מיהודי תימן.
גם את
שמו לא ידע לכתוב. אף פעם לא היה שום צורך לחתום על משהו.
וכאשר היה צריך
לכתוב
מכתב אל האימאם, כתבתי אותו אני ולפני שלמדתי לכתוב ערבית, היה הולך
אצל כתבן
שיכתוב לו. אבל תורה היה יודע ידיעה מרובה.
וכך היה גם יחסו לילדים. עתים מפוייס ומאיר פנים, ועתים זועם וגועש
ואף מכה
על ימין ועל
שמאל. אך מבין ילדי המשפחה הייתי משום מה היחיד שיצא כמעט
בלי מכות.
את קולו היה מרים עלי אבל את ידו לא הרים. אחי, למשל, היה סופג
מכות
נאמנות ואני לא. אולי פעם או פעמיים איזו חבטה קלה במקל דק. אפשר היה
חס עלי
מפני שהייתי קטן ורזה ואפשר שהייתי מתמסכן קצת, מעמיד פנים של "צדיק"
ומערים עליו שלא יכה אותי.
חיי אמי וייסוריה
אמי, ככל אישה בתימן, לעמל נולדה, ללידות נבראה. האישה בתימן
טוחנת,
שואבת מים מן הבור, מבשלת, מנקה את הבית אין לה משרתים והעיקר היא
יולדת
ילדים, בלי הרף. כל שנה-הריון ולידה. הטיפול ביולדת ובנולד
פרימיטיבי
ביותר. רק עכשיו, כשאני כבר מבוגר, בעל לאישה ואב לילדים, יודע
אני מה
עובר על האישה בתקופות האלה ומה הסיבוכים הכרוכים בהריונות ובלידות,
כשיש
השגחה וטיפול רפואי מעולה, כל שכן באותם תנאים פרימיטיביים ששררו
בתימן.
תמיד נראית האישה הנשואה כשהיא מניקה את צעיר הילדים וכאשר ילדיה
נגררים
אחריה לכל מקום, לחדר הטחינה ולחדר האפייה ולחדר הבישול, כמו תרנגולת
ואפרוחיה.
כל היום כולו מבוקר ועד ערב היא נגררת עם הילדים ועובדת עד כלות
כוחותיה.
גם אמי הייתה כזאת. נוסף לכך הייתה אמי עוזרת לאבי בעבודות
האריגה,
הייתה טווה חוטים למסכת ועושה שאר מיני מלאכות עזר אחרות. כל חייה
היו שרשרת
אחת של עמל, צער ומרירות. בייחוד גברו עגמת לבה ומרירותה משום
שרבים
מילדיה מתו. בכל שנה היו לנו שני מאורעות "חגיגים" במשפחה: האחד
לידה שלעתים קרובות הייתה מלווה בברית והאחד, מותו של אחד הילדים.
כך שאני, הבכור, זכיתי שעל ברכי גדלו, על ברכי ממש, מפני שהייתי
עוזר לאמא
לטפל בילדים, שבע
עשר או שמונה עשר ילדים. אחרי שעליתי לארץ היא עוד ילדה
תאומים,
ובסך הכל ילדה אמי עשרים פעם. מכל אלה נשארו חמישה. נקל, איפוא,
לחשוב כמה
ילדים מתו בביתנו, בגיל שישה חודשים, שנה, שנה וחצי. הבית היה "שמח" תמיד,
שכן בכל פעם שנולד ילד באים אורחים. עושים ברית, באים אורחים
וכאשר מת
ילד, יושבים "שבעה" ושוב הולכים ובאים אורחים לנחם.
בין אבי לאמי
אמי הייתה טיפוס שונה מאבי. דומני שהיו שני הפכים באופיים
ובהרגליהם. אפשר
שרק בשנים
הראשונות לחייהם חיו בשלום ובהבנה. אף יתכן שגם אז היו יחסיהם
משובשים
אלא שאני משום היותי עוד ילד לא הבחנתי בניגודים שביניהם. אבל
במרוצת
השנים נפלו ביניהם ריבות ומדנים לעתים קרובות ואווירת חיינו בבית
הייתה
נעשית עכורה ועגומה.
אבא היה קשיש מאמא בחמש עשרה שנה בערך. היא לא הייתה אשתו הראשונה
אבל הוא
היה בעלה הראשון.
הוא נשא אישה לפניה ואף נולד לו ממנה בן, כך שאני בכור
אמי
ואינני בכור אבי. אותו בן בכור מת ואבי התגרש מאשתו הראשונה וכעבור
שנים
מספר, אינני יודע כמה שנים, הוא התחתן עם אמי שהייתה בחורה צעירה ממנו
בהרבה.
אפשר שלא רק ההבדל באופי אלא גם ההבדל בגיל השפיע על היחסים ביניהם,
שהלכו
והורעו ככל שהזדקן אבי.
אבי, כמו שהיה אביו, לא אהב להתלבש ולא הקפיד על הסדר והניקיון. אך
אמי
אהבה דווקא להתלבש ולהתקשט והקפידה מאוד על סדר וניקיון. היא
הייתה חוסכת
פרוטה לפרוטה,
במשך זמן רב, והייתה קונה לעצמה תכשיטים באותם חסכונות. אך
אבי, כל
אימת שבאה עליו שעה דחוקה וזה היה לעתים קרובות, היה יורד לחייה, לוקח ממנה
את התכשיטים וממשכן אותם, כדי לפתור את בעיותיו והיא הייתה מצפה
ומייחלת
שיפדה אותם, אך מעולם לא עשה זאת. היא לא יכלה לחיות לפי טעמה ולפי
רצונה.
הדברים החריפו עוד יותר כאן בארץ לאחר עלייתם. מפאת זקנתו כבר לא
היה יכול
אבי לעבוד, אך אמי הלכה לעבוד. זמן ניכר עבדה במשרדי הועד הלאומי
בתל
אביב, בעבודות ניקיון, ואת הכסף שהשתכרה הייתה אוספת וקונה לעצמה
מלבושים
וכמו שעודדה אותי לעזוב את תימן, כך עודדה את אחותי הדסה, שהייתה מורה
בזיכרון יעקב, להתמיד בלימודיה, כדי שתשתחרר מאורח חיים
ומסגנון
החיים שנתנסתה בהם. כל פרוטה שיכלה לחסוך הייתה קודש למען הדסה.
לימים
דאגה גם להשכלתו של אחי הצעיר יחיאל ששרת שנים רבות בצה"ל.
כל זה שלא בהסכמת אבא ובניגוד לדעתו. היא אף אהבה ללכת ל"בית
ברנר" בלילות
שבת
להרצאות, לקונצרטים והדבר לא מצא חן בעיני אבא. "מה את הולכת לבית
ברנר"?
"מה יש לך שם"? "בחורים מגולחי זקן"?. בסוף ימיו הוא נעשה יותר
ויותר
מכונס בתוך עצמו. אך עם זאת לא חדל להיות נצחן ווכחן. מרבית זמנו היה
מבלה
בוויכוחים עם חבורות הזקנים שבכרם התימנים.
הדרך אל הנישואין בתימן
ועל אף היחסים המשובשים, ששררו בין אבי ואמי לא נעדרו האהבה והחמלה
מביתנו.
ודאי ששניהם אהבו את הילדים והילדים אהבו זה את זה וחמלו זה
על זה בכל עת
מצוקה, בייחוד
שההורים היו צהובים זה לזה. בין שניהם, אבי ואמי, שררה אהבה, אלא שהייתה זו
אהבה משובשת בגלל הבדלי האופי ובגלל הצרות והמצוקות, שאם לא
כן היו
מתגרשים ונפרדים. אך ללא ספק הייתה להבדלי הגיל ביניהם השפעה שלילית
מכרעת.
כאן ראוי לתאר את הדרך אל הנישואין שהייתה מקובלת בתימן.
בתימן היו ההורים מקפידים להשיא את בניהם ובנותיהם כשהם בגיל צעיר
ובהבדל
קטן של גיל שאינו
עולה על שלוש ארבע שנים. בחור אינו יכול להגיע לגיל תשע
עשרה בלי
לשאת אישה, שהרי כתוב בן י"ח
לחופה. כל שכן בחורה. היא צריכה
להינשא
לפני הגיעה לגיל י"ח
וכל המקדים הרי זה משובח, שאם תעבור את הגיל הזה "תצא מן המחזור". בחורה
שכזו תוכל להינשא רק לגבר גרוש או אלמן מבוגר ממנה.
שם לא היה קיים הנוהג של היכרות שלפני החתונה, אם כי במקומות הקטנים
היו
הבריות מכירים זה
את זה וכל אחד יודע, פחות או יותר, באיזה בית גדלה בחורה
ובאיזה
בית גדל בחור. בדרך כלל היו מתחתנים על ידי שידוך. הורי החתן, או
החתן
עצמו, פונים להורי הכלה ומבקשים ש"יתנו"
להם את הבת. וכך עשה גם אבי.
הוא פנה
למשפחת אמי וביקש שישיאו לו את בתם והם הסכימו. בני הזוג נישאו זה
לזו
והכתובה שלהם נמצאת ברשותי.
בדרך כלל היה מקובל שם גם לקרוא לנערה ולשאול את פיה. מובן שאין כלל
בלי
יוצא מן הכלל
והיו מקרים שהשיאו בנות גם מבלי לשאול את פיהן. אבל אנשים
מן היישוב
היו שואלים, ואירע לא פעם שהנערה סירבה ואמרה: "מאוס עלי, לא
מוצא חן
בעיני האיש הזה", וקיבלו את דעתה, אף כי במורת רוח. כך היו
מתחתנים,
מקימים משפחות וחיים יפה. ואלה היו חיי אהבה. שאם לא כן מה זאת
אהבה? על
כל פנים, אי אפשר לומר שלא הייתה שם אהבה רק משום שלא הכירו
זה את זו
קודם לכן, או משום שלא הסתובבו ברחובות במשך שנה שנתיים, או משום
שלא הלכו
לקולנוע ולא טיילו על שפת הירקון ולא הלכו להתרחץ בים. לאהבה יש
חוקים
משלה ודרכים משלה שהם מוסדות החיים והבריאה. בספר משלי, מונה שלמה בין
הדברים
שנפלאו ממנו: "דרך גבר בעלמה".
הלקחים שלמדתי מן החיים בבית אבי
לא מעט לקחים טובים למדתי מן החיים בבית הורי. העובדה שגלו מעיירת
מולדתם
ונתרחקו
ממשפחותיהם למעני, למען לימודי הייתה לי לברכה מרובה, שכן הוציאה
אותי
מתחומה הצר של הפרובינציה אל האופקים הרחבים יותר של עיר הבירה. יתר על
כן אבי
עצמו לימדני תורה, דרך ארץ ומלאכה. בשעות של חסד ופיוס היה גם מספר
לנו
סיפורים מאלפים מחייו ומחיי הדורות הקודמים, כפי ששמע מפי הוריו, וכן
הייתה
נוהגת לעשות אמי. ממנה למדתי מידות נאות כגון חיסכון, סדר, ניקיון
ועוד.
אולם שני לקחים השאירו רישומם עלי וליוו אותי בדרך חיי. האחד לקח
חיובי
והשני לקח שלילי.
הלקח החיובי שלמדתי הוא שהמרכיב היסודי של חיי המצוקה בביתנו היה
המריבות
בין אבי ואמי.
דומה עלי שאילו לא היו אותן מריבות היו מצוקותינו קלות יותר
ונסבלות
יותר. אפשר שהדברים נראו לי במופרז ואפשר שדווקא המצוקות גרמו
למריבות.
אך דבקה בי התודעה שאם מריבה בבית, מצוקה בבית. ולכן הייתה החלטתי
נחושה,
שכאשר אשא אישה ואקים משפחה, אעשה כל אשר לאל ידי כדי להרחיק מריבה
מביתי.
(אגב, הרחקתי מעצמי כל מחשבה לישא אישה בתימן אעפ"י
שלפי מושגי תימן
התקרבתי
כבר לגיל הנישואין, שהוא 17 שנה. גם זאת משום שלא רציתי לכבול את
עצמי
ולהניח ריחיים על צווארי, כשמשאת נפשי היא לצאת מן המייצר של חיי תימן
ולעלות לא"י).
כאן בארץ נשאתי את אשתי, שהכרתי אותה בנוסח ישראלי. עבדנו
יחד במקום
עבודה אחד, במרפאה של אגודת "עזרת אחים" בתל אביב. היא, אחות
עוזרת
לרופאת עיניים ואני, מזכיר של האגודה והמרפאה. נקשרו בינינו יחסי
ידידות,
שנמשכו כשנתיים, ולאחר מכן באנו בברית הנישואין. החתונה שלנו הייתה
מיזוג של
סגנון תימני וסגנון ישראלי. הייתה זו חתונה מיוחדת במינה, הן
בסגנונה
והן בהרכב הקרואים והאורחים, שביניהם היו אישים חשובים כגון: יוסף שפרינצק
ואחרים. על אותה חתונה כתב הסופר א.ש. יוריס מאמר גדול בעיתון "דבר".
נישואינו עלו יפה. הולדנו צאצאים והקמנו משפחה, ובמשך עשרות השנים של
חיינו לא
באה מריבה אל ביתנו מעולם, ואני מקווה שכך יהיה עד סוף ימינו. זהו
הלקח
הטוב, החיובי, שדבק בי ואולי יש לזקוף לזכותו שלא ידענו מצוקה בבית.
אומנם
עברו עלינו ימי מחסור וקשיים ומחלות, אך מצוקה ומועקה לא ידענו, תודה
לאל.
הלקח השלילי, שלמדתי, היה האלרגיה נגד ריבוי לידות. כיון שאמי ילדה
כאמור,
פעמים רבות כל כך, והייתי שותף לאמי בסבל הטיפול באותם ילדים
שרובם מתו
קטנים, סברתי
וקבלתי שזה היה גורם בולט במצוקותינו. לא רציתי אפוא שייוולדו
לי הרבה
ולדות. נולדו לי שני בנים ובת ועכשיו אני מצטער שאין לי יותר. נותר
לי לפצות
את עצמי בנכדים, יש לי כבר שלשה ואני מצפה שכן ירבו.
ממצוקות הבית בתימן אל העלייה לא"י
האווירה בבית אבא, קשיי החיים, מצבור העלבונות מצד הערבים והידיעות
המגיעות מא"י,
עוררו בי רוח של מרי, קוצר רוח ורצון להשליך את עצמי מנגד,
לצאת
וללכת אל הנעלם ואל הבלתי ידוע ויהי מה. כאמור, ניסיתי להתחמק מן הבית
ולצאת
לדרכי. אך אבי ואחי החזירו אותי מן העיירה "סאדה", שאלי הספקתי להגיע
והבטיחו
לי שאחרי חג הפסח "ניסע כולנו יחד".
לאחר החג באתי אל אבא לדרוש את קיום ההבטחה והוא התחיל לדחות אותי
בשה"י
פה"י.
והנה נזדמנו לי שני רבנים תימנים שעסקו בהברחת יתומים, כדי למלט אותם
משבי
המוסלמים, שהיו תופסים אותם וכופים אותם להמיר את דתם. המאבק שניהלו
יהודי
תימן להצלת יתומיהם מן השמד היה מאבק נורא הוד, של מעטים נגד רבים, של
חלשים נגד חזקים. אותם שני רבנים עמדו בראש המאבק. אחד מהם היה ר' יחיא
נחום, איש
גדול בתורה ורב פעלים. השני היה אותו
מלמד
שהייתי הולך לקנות אצלו פיתות לעת לילה, כדי להשביע את רעבון בני
משפחתי.
הם קראו לי, הכניסו אותי לחדר סגור והשביעוני לשמור סוד, כי הדבר
שהם רוצים
לגלות לי אסור שייודע לאיש והוא כרוך בסכנת נפשות ממש. נשבעתי
בנקיטת
חפץ, ואז אמרו לי: "אנחנו רוצים להטיל עליך שתיקח ארבעה יתומים, תלביש
אותם, תסתיר אותם ותיסע איתם בלילות עד שתבוא לעדן". כך נתגלגלה לידי
הזכות
להציל משמד ארבעה יתומים אחים. (שלשה מהם חיים כאן בארץ ואחד מהם מת
בדרך).
קיבלתי את הצעת הרבנים, גם משום המצווה שבזכותה, כך חשבתי, אזכה גם
אני וגם שלא היה לי כסף. הכסף שהכנתי לי כשיצאתי בפעם הקודמת הוצא בינתיים
על
צרכי הבית
בתקופת החג. וכאן אולי צפוי לי סכום כסף להוצאות הדרך. אבל הם לא
נתנו לי
כסף, אלא אמרו כי מאחר שאני מוביל יתומים "אשריהם ישראל" וכל
קהילה
יהודית שאגיע אליה, הם ודאי יתנו לי אוכל וקצת כסף בשבילי ובשביל
הילדים.
הרכבתי את הילדים על גבי חמור שהועמד לרשותי. שניים מהם בתוך שני
ארגזים של
פחי נפט, אחד רכוב באמצע ביניהם והרביעי. המבוגר שבהם, הלך אתי
ברגל. את
כל הדרך מצנעא עד עדן עשיתי בסכנת נפשות ובפחדים גדולים במשך
שלושה
שבועות רצופים. פעם הייתי מצטרף ונבלע עם "המטען" שלי לתוך איזו
שיירה,
ופעם הלכתי איתם בלילה בדרכי עקיפין, כשאני והם לבדנו.
יסלח אלוקים ליהודים בתימן. כל כפר או עיירה שהגעתי אליהם ואמרתי
שיש
לי יתומים
שצריך לשמור עליהם עד הערב, עד שנצא לדרך וביקשתי לתת להם אוכל
וכו', היו
נותנים אוכל ומחסה ליתומים אך לי, שלא הייתי יתום, לא נתנו כלום. לא אוכל,
לא כסף ולא מחסה. ישנתי בבית הכנסת ברעבוני ובעייפותי. היתומים
עצמם היו
מרחמים עלי ולפעמים הצליחו "לסחוב"
בשבילי פת לחם. וכך היה עד
שהגענו
לעדן.
הפעם, כשיצאתי לדרך, כבר לא העז אבי לרדוף אחרי ולהחזיר אותי כיון
שהוא
הבטיח, שניסע יחד ולא עמד בדיבורו. ובכל זאת דרש ממני להישבע
שלא אעבור את
הים לפני שניפגש,
ושאשאר להמתין בעדן עד שתגיע המשפחה ואז ניסע כולנו יחד. נשבעתי ולא
קיימתי, כי לא יכולתי לקיים.
בעדן נתגלה לעיני עולם חדש. הלבוש היה שונה, אופן בניין הבתים,
הליכות בני
אדם ומנהגיהם.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי רכבת, אוטומוביל ו... תאורה
ברחובות,
תאורה של חשמל... כל הלילה עד לפנות בוקר. הייתי הולך לבית הכנסת
להתפלל,
והרחובות עדיין מוארים בחשמל. ואחר כך הים הגדול, רחב הידיים. אתה רואה את
הגלים ההומים וכל פסוקי התנ"ך
ומימרות חז"ל,
כאילו הקיצו והריהם
ממלאים את
חלל החיים.
הייתי בעדן חודשיים, חודשי תמוז ואב שנת תרפ"ט.
עדן הייתה מלאה וגדושה
יהודים
תימנים מכל הערים והכפרים. החום היה נורא ואיום. היו ישנים ברחובות,
על מיטות
של חבלים או על הארץ ממש. מים שתו במשורה כי לא היו מים בעדן והיו
מוכרים
אותם בספלים. היו מחלקים לחם מכספי נדבות שאספו אצל יהודי עדן, אבל
את הלחם
חילקו רק למשפחות. לרווקים היו אומרים "לכו לעבוד"! אבל עבודה לא
הייתה.
וכך הייתי נשאר, גם בעדן, בלי לאכול ובלי לשתות. הדבר היחיד שיכולתי
להשתכר בו
קצת הייתה הכתיבה. הייתי כותב מכתבים בשביל אנשים אל קרוביהם
בארץ,
מלאי תחינות ובקשות, שיושיטו להם עזרה לצורך קיומם בעדן ולהוצאות
עלייתם
לארץ. יצא לי שם של כותב מכתבים נהדרים, בכתב יפה, בעברית ובחרוזים
המעוררים
התרגשות. הייתי יושב על מיטת חבלים ברחוב והאנשים עומדים, או
יושבים
לארץ, ומחכים לי בתור. מהם שנתנו לי פרוטה בשכרי ומהם שלא היה
ביכולתם
לשלם וכתבתי להם חינם. מן הפרוטות שקיבלתי יכולתי בקושי לקנות כוס
תה או
פיתה. במרוצת הזמן גם "עבודה" זו נתמעטה ולא נמצאו לי פרוטות לקיום
כלשהו.
ממש באו מים עד נפש.
פעם אחת עברו עלי שני ימים ושני לילות, שלא בא אוכל אל פי. אני
הרגשתי שאני
שרוי בצרה. מה
יהיה? לבקש נדבות לא אלך אפילו אמות. ועבודה אין. לעת לילה, גררתי את
עצמי בשארית כוחותיי אל חצר בית הכנסת הגדול של עדן, שהיה כבר
שרוי
בחשכה. רציתי להתפלל על עצמי ולבכות על גורלי. התפללתי שעות מרובות, בכיתי,
גלגלתי על פה תהילים, סליחות ותפילות, שידעתי על פה, והכל בלחש
שלא יבחין
בי מישהו. והנה עובר יהודי תימני, ומשום מה הציץ לחצר בית הכנסת
והבחין
בי. הוא היה מכר שלנו בתימן, וכפי הנראה שהיה לו קצת כסף. "מה אתה
עושה פה"?
שאל. ואני משיב: "ככה... אני יושב ומתפלל".
"בוא
אתי", מזמין הוא
אותי.
ואנו
הולכים ומטיילים ברחוב. אינני יודע איך עלה על דעתו לשאול אותי
אם כבר
אכלתי ארוחת ערב. אמרתי לו "כן", והוא: "לא ניכר בך שאכלת, אולי
תסכים ללכת אתי למסעדה ונלגום משהו"? והוסיף "יש כאן יהודי
אחד בעל מסעדה
ששמו
מכבש, אולי ניגש אליו ונראה אם מסעדתו פתוחה עדיין". אמרתי לו: "טוב. אני
אמנם אכלתי, אבל אתלווה אליך".
אכלנו משהו ושתינו משהו. אגב אכילה ושתייה, גלגלנו בדברי תורה
והדברים מצאו
חן בעיני בעל
המסעדה והוא העתיר עלינו מאכלים ומשקה, ולבסוף סירב לקבל
תמורה.
בהמשך השיחה גלגל אתי אותו מכר בדברים, ולבסוף הציע לי הצעה שראיתי
בה תקווה
לישועה.
היו עושים אז כל מיני קומבינציות בסרטיפיקטים, שהיו
נשלחים
לעדן מהסוכנות היהודית בירושלים. הסרטיפיקטים היו ניתנים אך ורק
למשפחות,
ולא לרווקים, כדי שלא לבזבז סרטיפיקט על נפש אחת. לפיכך היו
מצרפים אל
סרטיפיקט אחד מספר נפשות גדול ככל האפשר, ולפחות שניים. ואני הן
הייתי
רווק ואפילו היו נותנים לי סרטיפיקט לא היה בידי לשלם הוצאות הנסיעה.
אמר לי
איפוא, אותו מכר: "אתה יודע, יש פה אישה מ"חידאן
אלשאם", אישה
מבוגרת,
נשואה, ממשפחת טביב, שבעלה נמצא בארץ מזה שנים רבות. יש לה קצת כסף
אך היא לא
יכולה לקבל סרטיפיקט אם אין בעלה לצדה ואתה לא יכול לקבל
סרטיפיקט
מפני שאתה רווק ואין לך כסף. בוא נסדר "קשר" ביניכם, כאילו אתם
זוג, איש
ואישתו, ותעלו לארץ שניכם בסרטיפיקט אחד. היא תשלם מכספה גם
הוצאות
הנסיעה שלך וכשתגיעו לארץ תעבוד ותחזיר לה את כספה.
באנו למשרד הארצישראלי, שם ישב אז בן ציון אהרוני, שהכיר אותי קצת,
כיון שהתהלכתי שם חודשיים והייתי כותב מכתבים לאנשים רבים והוא היה שולח
אותם
בדואר. הוא הבין ונתן את ידו למעשה ה"מרמה".
אבל דרש שנביא לו תעודה
שאנחנו נשואים, בעיקר למען פקיד הממשלה, שהיה אנגלי. הלכתי,
איפוא, וכתבתי
כתובה. כתבתי
אותה בכתב ידי, כולה סלסולים. כתבתי עפ"י
הזיכרון בלבד, כי לא
היה לי
אפילו מנין להעתיק את הנוסח. רשמתי בה תאריך של שלוש שנים קודם,
גלגלתי
אותה בחול ובמים, כדי שתיראה משומשת, והבאתי אותה לבן ציון אהרוני.
הוא צחק,
ממש התפקע מצחוק, אבל הראה אותה לפקיד האנגלי, תוך העמדת פנים
רציניות,
וככה קיבלנו את הסרטיפיקט וירדנו באנייה, עד פורט סעיד ומשם ברכבת
לתל
אביב, לבית העולים, שהיה אז ברחוב עליה.
למחרת היום, יצאתי מבית העולים והתהלכתי לאורך רחוב אלנבי והייתי מלא
תהייה
והתפעלות: הבתים
היו כולם בני קומה אחת. הרחוב יפה וסלול, עם מדרכות ועמודי
חשמל וכלי
רכב ההולכים רצו ושוב. מוקסם מכל מה שעיני רואות הגעתי לפינת
רחוב
הכרמל, ורציתי לעבור למדרכה השנייה והנה קופץ לעומתי אדם וסוטר לי
סטירת לחי
מצלצלת ואני נדהם: מה קרה פה? מה חטאתי? מסתבר שחציתי את הרחוב
בלי
להסתכל, תוהה ובוהה, ויכולתי להידרס. ברבות הימים נודע לי שהאיש שסטר לי
היה ד"ר
אופטלקה שהיה מנהל מחלקת הבריאות של הממשלה. הכרתי אותו יפה
והתיידדנו,
אבל את הסטירה ההיא לא שכחתי.
מתל אביב שלחו אותנו לראשון לציון, שם היו קרוביה של האישה שעליתי
איתה.
שם החלה ההיכרות שלי עם משפחת טביב, עם אברהם טביב, ואחר כך
עם מרדכי
טביב יבל"א
והיינו לידידי נפש. נתקבלתי לעבודה כשומר ופועל בכרמים ובכך
המשכתי
כארבע שנים, שנותיי הראשונות בארץ.
אשר הגעתי אליו
כך החלה דרכי ארץ. קורות חיי בארץ הם פרשה בפני עצמה, רבת לבטים,
עמוסת
הצלחות ואכזבות ורצופה אירועים, מעש ומעללים שכל אחד קובע
עניין לעצמו.
כשאגיע לגיל "זיכרונות" אנסה להעלותם על הכתב.
עכשיו אני עוסק במה שקרוי בלעז: פוליטיקה. אבל אילו השתמשנו רק
במונחים
עבריים, הייתי
אומר שאני שליח-ציבור. התואר שליח-ציבור הוא נקי יותר, ברור יותר, ומשמעותו
אינה כפולה כמו התואר פוליטיקאי שהוא נדרש גם לשבח וגם
לגנאי.
השליחות הציבורית, העסקנות המסורה, היא, לדעתי, צורך הבריות, צורך
החברה
וצורך העולם. מובן שיש גם פוליטיקאים ויש עסקנות פוליטית, שעיקרה
עשיית
קריירה ע"י
שימוש בטכסיסים, אינטריגות ופרסומת אישית. דבר זה חל גם
על
מקצועות אחרים כגון: משפטנים, הלומדים חוק ומשפט ומופיעים לפני בתי
משפט כדי
לזכות את הזכאי ולחייב את החייב וזה צורך העולם. אך יש גם עורכי
דין שאינם
אלא מסבכים דברים ועושים מהם קרדום לחפור בו כסף ותהילה. כנראה
שאי אפשר
לזה בלי זה. אני מאמין כי שליחי ציבור השוקדים על כך שמלאכתם
תהיה
מודרכת ע"י
מידות של יושר והגינות, אלו הם שליחי ציבור שהחברה והציבור
זקוקים
להם.
לא אוכל לומר שאין אני אמביציוני, על כל פנים אינני שונה בכך
מאחרים. מעולם
לא הייתי
עצל בזאת אני דומה לאבי אני ואוהב לעבוד. כאשר יש לי במקרה שעות
פנאי, אני
מרגיש חלל ריק. כשאני עסוק ולא חשוב במה אני עסוק, עולמי מלא
חיים וטוב
לי.
יחד עם זאת סיגלתי לעצמי תכונות של התאפקות, של סובלנות, של יצירת
חיים
שקטים ומסודרים סביבי עם אחי, עם אישתי, עם ילדי. חיים בלי
ריב ומדון,
חיים של פשרה והבנה רבה ככל האפשר.
היו לי כמובן, אמביציות עוד מימי ילדותי, מרביתן מסוג חלומות ילדות.
למשל: "חלמתי" שאמצא מטמון ואבנה עולמות כרצוני, אקים צבא
ואקנה נשק ואלחם
בממשלת
תימן ואהפוך את תימן למלכות שלי. מלכות יהודית. הייתי אפילו מצייר
לי
בדמיוני את סוגי הנשק שבו אכריע את האימאם. כשאני נזכר עכשיו בכל
החלומות
שחלמתי אז, אני צוחק. אבל אני יודע שאלה הם שורשים של אמביציות, של
שאיפות
ורצונות, עמומים ודמיוניים. ספק אם אני נקי מהם גם עכשיו, אף שכבר
הגעתי
לגיל יישוב הדעת, אם אפשר לומר כך.
ידוע שגילו של אדם קובע את אופיו
ומימדיהן
של שאיפותיו. כן קובע הדבר באיזו מידה זכה אדם להגשים את
שאיפותיו,
או חלק מהן. אני זכיתי לעבור מהפכה: מחיים של צעיר יהודי בגלות
תימן
הנידחת, הסובלת והרעבה, צעיר השרוי בפחד מפני מגיפות ורדיפות, לחיים
חדשים.
למדתי הרבה מן החדש ומן המתחדש. אופקים שלי נתרחבו והשקפותיי נתעשרו
מן הלימוד
ומן הניסיון. לימדתי אחרים כמדריך בנוער העובד, כעסקן פועלים,
כנואם
וכמרצה. כתבתי מאמרים וסיפורים ומסות ומחקרים וערכתי ספרים וקבצים.
נסעתי
בארצות העולם: אפריקה, אירופה ואמריקה, כשליח וכתייר. נבחרתי כנציג
וכציר
במוסדות ההסתדרות והמפלגה, בוועד הלאומי בקונגרסים הציוניים וכו'.
חייתי את
סערת התקופה של הנחת היסודות בארץ ישראל, את ימי האידיאלים
והלהט, את
ימי העלייה והמאבק עד להקמת המדינה ועד בכלל.
בכל השלבים הללו
זכיתי
למלא תפקיד פעיל, בייחוד מאז קמה המדינה. הקמתי משפחה והקניתי לבני
השכלה
טובה. כל זה, כל אשר ראו עיני כל אשר עלה בגורלי וכל התפקידים
שמילאתי,
תפקידים חשובים בחוץ לארץ ובארץ, היה בו ויש בו כדי להשביע את
הנפש
השוקקה ולספק את השאיפות והרצונות הדמיוניים ביותר. ועל אף כל אלה
,עדיין
מפעמים בי המון רצונות ושאיפות וחלומות שאין כאן המקום לפרטם.
זכורני, שכאשר עליתי בפעם הראשונה על הדוכן, לכהן כיושב ראש הכנסת
ולפני
הייתה ערוכה מליאת הכנסת כחצי גורן עגולה, שבמרכזה הממשלה
ומסביב ישבו כל
האישים
הגדולים, ראשי המהפכה העברית, לא היה קץ וגבול להתרגשותי, שהנה אני,
כמו שאמר
ביאליק על עצמו, שהוא "בן איש מוזג מפרבר הזפתים", כן אני בן משפחת
אורגים
מהעיירה "סאדה"
שבתימן, יושב ראש הפרלמנט של ישראל, כשלפני הממשלה
וביציע
נשיא המדינה ואני מנהל ומנצח על המעמד הזה. אינני יודע אם בני
יוכלו
לחוש את התחושה הזאת של המעבר החריף, הדרמתי, נורא ההוד, שעבר עלי מן
הילדות
באותה עיירה קטנה בארץ נידחת, ועד לכיסא היושב ראש בבית הנבחרים. לאמתו
של דבר, גם אני אינני יודע למצוא מילים שבכוחן לבטא את התחושה
המרטיטה
הזאת.
