| |
"לחוד
ויחד"
מבוא לספרו של
ישראל ישעיהו
בספר אסופת דברים
מרכזיים מהגותו של ישראל ישעיהו בתחומי
החברה,
המדינה,
העם היהודי ותנועת העבודה.
העורך הראשי: ד"ר
אברהם וולפנזון
המערכת : שמעון
אביזמר, אליהו אגרס, נעמה ישעיהו.
ישראל ישעיהו - אישיותו ופועלו
רשב"ג
אומר: אין עושין נפשות לצדיקים
דבריהם הם
זיכרונם.
ירושלמי, שקלים פ"א
הלכה ה'
כתיבת מבוא לספר
ראשון של ישראל ישעיהו ועל ישראל ישעיהו, זו
משימה
קשה
ביותר. אחרי עיון והתעמקות בחומר הרב והמגוון, ירושתו של ישעיהו, הגעתי
למסקנה,
כי בשים לב להיקף הנושאים, לכובד הסוגיות ולשלל הפעילויות, שבהם
עסק
ישעיהו, מן הראוי שאתרכז בארבעה מוקדים בלבד, ולו גם כדי להימנע
מלהאריך
בדברים. נראה לי, כי מוקדים אלה מבטאים יחסית את מימדי אישיותו
רבת
הסערות של ישעיהו.
המוקדים הם:
א. תימן וישראל. ב. דוד בן גוריון וישעיהו.
ג. הלשון העברית.
ד. אמונת ישראל בהשקפת עולמו.
תימן וישראל
גולת תימן הייתה
אולי הגלות הייחודית ביותר בהשוואה לשאר הגלויות, שלושה
סימני
ההיכר שלה היו: היותה עתיקה, אולי העתיקה ביותר מכל גלויות ישראל.
היותה
מבודדת, רחוקה מכל מרכז יהודי וכן חופשית, יחסית לקהילות
אחרות,
מהשפעות זרות על תרבותה, נוהגיה ומנהגיה הקדמונים המקובלים על
בניה עוד
מתקופות בתי המקדש הראשון והשני. היותה" תקועה"
בארץ
גלותה אלפי
שנים, בלי שהמוני יהודיה, כשאר יהודי התפוצות, ינדדו ממקום למקום
ומארץ
לארץ.
שלושה סימני היכר אלה, הטביעו עמוק את חותמם על יהודי תימן במרוצת
הדורות כקולקטיב וגם על כל אחד מהם. ואכן, רובה ככולה של גולת תימן,
שמרה על ניקיון מסורתה וטוהר שורשיה התרבותיים מקדמת דנן. ואף
זאת:
העובדה שיהודי תימן בידדו עצמם כליל, תרבותית, דתית, חברתית
ובמידת מה
גם כלכלית, מגויי הארץ, הניבה שתי תוצאות:
א.
היהדות
הקמאית על
שורשיה הרוחניים, האמנותיים, הלשוניים, המנהגיים וכו', נשתמרה
כמעט במקוריותה ללא
השפעות
חיצוניות.
ב. בניה
של הקהילה המיוחדת הזאת
נשרדו
בטוהרתם
כיהודים, אף על פי שסבלו מרדיפות, מהשפלות, מגזירות דתיות
וכלכליות,
ממאסרים, מרעב, ממחלות וממכות טבע.
אין פלא, איפוא,
כי כאשר נפתחו שערי הגאולה בדורות האחרונים והם עלו
לארץ
ישראל, הסתגלו יהודים אלה מהר מאוד להווי הארץ החדשה, וביקשו
להתחבר
מהר ככל האפשר, עם שאר אחים שבים. כל זאת משום שבנפשם, בהלוך רוחם ובמבנה
הווייתם הרוחנית, הם היו לא רק יהודים לכל דבר שידעו
עברית,
שהיו בקיאים בתנ"ך,
במדרשים, בשולחן ערוך וכו', אלא משום שהיו, בפוטנציה, בניה של א"י,
שנשתמרו כבנים מובהקים של ארץ ישראל בגולתם, קרוב ל-3000 שנה. הסתגלותם
המהירה לארץ הזאת בכל גלי העלייה מאז שנת תרמ"ב
ועד היום
הזה, ביטאה את עצם היותם יהודי א"י
כמעט ללא
שינוי,
שהגולה
התימנית
כאילו "שאלה"
אותם
לשלושת אלפים שנה. נוכח מאוויים אלה להתחברות מהירה וכושר הסתגלות מופלא
זה, תמוה
ומצער
מאוד הדבר
שדווקא אחיהם בארץ לא קיבלו אותם כראוי, אולי משום שנראו להם
שונים.
השוני שלהם היה בהופעתם השחומה והצנומה, בלשון העברית
הקמאית
השורשית המתגלגלת מגרונם כלשון שמית, ובמלבושם המסורתי. מה גרם לחיץ זה?
כנראה משום שביהודי תימן לא דבקו קליפות של השפעות
חיצוניות, כמו
הלבוש, המראה החיצוני, העגה הלשונית, ה"אידיש"
במידה רבה
וכיוצא
באלה. "קליפות"
אלו, ולא
התוך, הם שחייצו בין התימנים שבי ציון, לבין
שאר
יהודים שבי הגלויות השונות.
ישראל ישעיהו
(שרעבי) נולד ב-1911 בעיירה סאדה, השוכנת כמעט בקו האמצע בין
תעז בדרום
תימן, עירו של הרב שלם שבזי, (בירתה המתחרה של צנעא), לבין
עיר הבירה
צנעא, שנודעה בקהילתה היהודית התוססת, על
מכלול בתי
כנסיותיה, ישיבותיה, רבניה, כמוקד המרות של בתי דינה ורבניה בכל
קהילות
ישראל בתימן. הוא נתכנה ישעיהו על שם אביו יעיש. עם עלות הוריו
לארץ
ישראל בשנת
1935, שינה שם משפחתו לישעיהו.
ישראל ישעיהו היה אב
טיפוס
של יהדות
תימן. הוא היה תלמיד חכם, אישיות מקורית. עושר שפתו וצחות לשונו
היו לשם
דבר. חזותו החיצונית, כמו זאת הפנימית, ריכזו התעניינות ועוררו
סקרנותם
של רבים, עתים להערכה, עתים
לקנאה
ועתים אף לניכור. עד שעלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ט
(1929) והוא בן
שמונה
עשרה שנה, לא ידע "כתונת
פסים" מהי. הוא היה בן להורים שהולידו עשרים
ואחד
ילדים ומהם נותרו בחיים רק חמישה. כבר בשנות ילדותו הראשונות ניכרו בו
אותות של
ייחוד ולכן החליטו הוריו לגלות למקום תורה, מן העיר
סאדה
לעיר
הבירה צנעא, שהייתה מושב רבנים וחכמים, והוא בן שלוש שנים בלבד.
וזאת
לדעת:
בתימן לא היה גיל ילדות, כזה שאנו מכירים בחברתנו. הבן או הבת אינם
נולדים
תינוקות, אלא נולדים יהודים. היהדות, מצוותיה וחוקיה, מלווים אותו
מיום
הלידה. האם היהודייה, על אף שלא ידעה קרוא וכתוב, לא היה דומה לה
בהשראתה
היהודית, בהווייתה הדתית, בתחושותיה הרוחניות. האישה היהודייה הייתה תוצר
של האווירה היהודית הכוללת, הטבועה בחותמה
של
יהדות
המצוות והאמונה. האישה היהודייה ידעה בעל פה את כל המצוות והחובות
הכרוכים
בחינוך הילד, בהנהגת המשפחה, הבית, ובוודאי בכל מה
שנוגע
לחגים, לשבתות, למנהגי אכילה וכו'. התינוק גדל על ברכי היהדות האופפת
אותו כבר
מראשיתו בעטיפה כבדה של מצוות, חוקים ומנהגים. משהגיע הילד לשנתו השנייה
והוא אינו תלוי כבר בצרכיו היומיומיים באימו, נכנסים לתמונה האב והמארי,
כדי לחנכו וללמדו תורה ומצוות. ואכן התחילו ילדי
תימן את לימודיהם
ב"כניס",
כינוי ל"חדר"
האירופי, או ה"מעלאמה"
בצפון
תימן
והוא בית כנסת קטן, כבר מגיל שנתיים ושלוש, ביום לימודים
ארוך.
כאשר הגיע ישעיהו לגיל זה, כבר ניכרו בו תכונות של עילוי ולכן החליטו
הוריו,
כאמור, להעביר את כל בני המשפחה לבירה. אם כי אבי המשפחה יעיש, הוא ישעיהו
שהיה אורג, בעל מקצוע מעולה, לא נמצאה הפרנסה בקלות והוא השתכר
אל צרור
נקוב. שכר האורג, ואפילו ה"אוצטה",
כלומר בעל המקצוע, היה זעום
ביותר,
וההכנסה המצומקת לא הספיקה לפרנסת הבית ולהוצאות אחרות. אך חינוכו
ולימודו
של הבן ישראל קדם ללחם. למזלו של הזאטוט מלמדיו היו בני-אוריין, מן
המלמדים
המובהקים ביותר שהיו בצנעא באותם ימים. כאשר הגיע ל"פרקו"
והוא בן
עשר שנים
בלבד, הוא נדרש
לסייע
לאביו באריגה לפרנסת המשפחה, כנהוג באותם ימים במשפחות יהודיות בתימן. לימוד
ומלאכה, תורה ועבודה, היו מעגל חייו מכאן ולהבא. מכאן
נושא
בעול
פרנסתה של משפחתו הענייה ומכאן ממשיך לימודיו בבתי הכנסת, במיוחד
בערבים,
בלילות ועד שחר.
ברשימתו "בית
אבי" מספר ישעיהו : "האווירה הכללית, שיהודי תימן היו
שרויים
בה, הייתה ספוגה כיסופים לדברים נשגבים, לאיזו גאולה, שלא ידעו
בדיוק
מהי, גאולה אנושית, גאולה יהודית, גאולת השכינה. כל מיני דברים
מילאו את
חלל ליבם, מבלי שידעו את משמעותם הממשית, המוחשית. החיים
בתוך
אקלים כזה של כיסופים היו עשירים מתוך עוני, קסומים מתוך מצוקה, גאיוניים
מתוך השפלה. אלה הם חיים של משאת נפש בלתי פוסקת"...
באותה עת התחוללה
בצנעא מעין מהפכה בחינוך ובתפיסת היהדות, מהפכה שקראה
תיגר על
הלכי הרוח של מסתורין, שהילכו במשכנות תימן, כמו האמונה בשדים
ובמזיקים,
ההידבקות בדעות קדומות, ההיזדקקות לרופאי אליל וכו', מנהגים
ואורחות
חיים, שאף על פי שלא היו להם בסיס ואחיזה באמונה היהודית, הם
השפיעו
מאוד לשלילה, במיוחד על נשים וילדים. מחוללה של אותה מהפיכה, שברבות
הימים
הייתה לתנועה שנתכנתה "דרדעה" או "דור-דעה",
היה ר' יחיא קאפח (סבו של
ר' יוסף
קאפח מירושלים), תלמיד חכם מובהק, גדול בתורה ואיש
הראציו
הצרוף. ר'
יחיא קאפח היה לא רק מלמד דרדקי, אלא גם עמד בראש ישיבה
שמשכה
אליה צעירים רבים, ללמוד על פי הכלל שהוא עצמו ניסח: "למד היטב,
חקור
והשכלת". עיקרו של הלימוד היה ספרי הרמב"ם,
ר' סעדיה גאון, מסכתות בתלמוד וכיוצא באלה. הרב קאפח הסתייג ממקוריותו של
ספר "הזוהר", ומצא בו יסודות לא יהודיים. יצירה זאת, המובילה את האדם לחפש
אחר הנעלם,
ומוליכה
אותו למושגים טמירים ורוויי סודות, הרחוקים מהשגתו, לא נראתה לו
דרך טובה
ונכונה ללימוד ולחינוך. ישעיהו, בן השתים-עשרה, נתפש בכל חום
נעוריו
לבית מדרשו של הרב קאפח ונעשה במשך השנים, עד עלותו ארצה, תלמיד
מובהק של
ישיבה זאת. כאן בבית מדרשו של הרב קאפח, הונח היסוד המוצק
לידיעותיו
במחשבת ישראל, תרבותו ותורתו. בית המדרש הזה היה לו בית היוצר
שחידד את
שכלו ורוחו, להבחין בין טפל ועיקר. וחשוב במיוחד: כאן ניטעו
בו
היסודות הראשונים של היכולת הפולמוסית שלו, שהרקיעה בעתיד לשיאים
מפתיעים.
כבר בתקופה זאת
של חייו נתגלו בישראל ישעיהו ניצנים ראשונים של שליח ציבור:
א.
בית
המלוכה שכר את שירותי אביו כאורג, ויחד עם ישראל הבן
ועובדים
אחרים
יהודים ולא יהודים, פיתח בית המלוכה את מלאכת האריגה. בבית מלאכה
זה עבדו
כמאה עובדים, והמנצח על המלאכה היה בעל המקצוע המובהק יעיש, אביו של ישראל,
לימים ישעיהו. אולם השכר היה דל מאוד ולא הספיק למחיה. הממונה על בית
המלאכה מטעם בית המלוכה, גזר על עובדי בית המלאכה לעבור
למשטר של קבלנות והטיל על כל עובד, ובמיוחד על האחראי הראשי,
מכסות
בלתי סבירות מבחינת הזמן וההספק האנושי. העובדים התלוננו,
זעקו, לשווא. עד שישעיהו הצעיר שכנע את כל העובדים, יהודים ומוסלמים להפסיק
את
העבודה,
כלומר לשבות, ולצאת בתהלוכת הפגנה עד ארמון המלוכה.
מעשה זה
של ישעיהו
היו בו יסודות של דמיון ותעוזה, שמקומם לא יכירם במערכות
החיים
של מדינה
פטריארכלית, אימאמית, תיאוקראטית, פיאודלית, כמו תימן של
אותם
ימים. מאה איש, מוסלמים ויהודים, צעדו יחדיו לתדהמת תושבי צנעא.
יותר מאשר
נדהמו למראה השביתה והופתעו מן ההפגנה הראשונה (ואולי גם
האחרונה)
בתולדות תימן, נזדעזעו לראות את המוסלמי יושב הארץ, נושא הדת
הטהורה,
צועד רגל ברגל עם בן הדת המושפלת, היהודי בן החסות. ואכן, תוך שעות הופרדו
בקלות המוסלמים מן ההפגנה, לאחר שניתנו להם הבטחות
מסוימות.
ואילו היהודים, ובראשם העלם ישעיהו, נכבלו באזיקים וכמה ימים
הושמו
בכלא.
ב.
המאורע
השני היה גורלי יותר למהלך חייו של ישעיהו. פעם אחת,
בסיוע אמו
החכמה והחנונה, שמעה, יצא בחשאי את צנעא לעדן כדי לעלות
לארץ
חלומותיו. הוא השתהה כמה ימים אצל משפחות אביו ואמו בסאדה, ועד
שהוא
משתהה, הדביקו אותו אביו ואחיו חיים (לימים חיים שר-אבי, חבר
מערכת
"דבר"), כדי לשכנעו לשוב הביתה לפחות לחוג עם בני המשפחה
את חג
הפסח הקרב ובא, ולאחר מכן "נעלה כולנו בעזה"ש לארץ ישראל", הבטיח אביו. הוא
נאלץ להתרצות לאביו ולאחיו, אולם לאחר מכן חלפו החודשים
והשנים
והבטחת האב לא קויימה.
והנה נקרתה לידיו של ישראל ישעיהו הצעיר
מצווה
גדולה, וכמאמר קדמונים" שליחי
מצווה אינם ניזוקין". הימים היו
ימי
גזירות היתומים, הנוראה מכל הגזירות, שכל ילד וילדה יהודים, שהוריהם
נפטרו,
היו נחטפים על ידי שליחי השלטונות, כדי לאסלם אותם ולהצילם
מן הדת
הכוזבת, הדת היהודית. ברבים מבתי ישראל בצנעא, וכמעט בכל
ישוב
יהודי, הוסתרו ילדים יהודים מחמתם של המלשינים והמציקים. אחד
מראשי
הפעילים להצלת יתומים אלה היה ר' יחיא נחום, שליחו הקבוע של
בית הדין
הגבוה בצנעא, שעשה את עבודת הקודש הזאת של הצלת יתומים
ביראה
ובצינעה רבה. מארי נחום הכיר היטב את הבחור הנמרץ ובר האוריין
ישראל
יעיש, הוא ישראל ישעיהו. לאחר שהשביעו כדת וכדין לשמור בסוד
כמוס דבר
השליחות הקדושה שביקש להטיל עליו, הוא הפקיד בידיו ובידי
עוד יהודי
אחד שלושה יתומים, כדי להביא אותם אל חוף מבטחים, לעיר
עדן.
ישעיהו קיבל את השליחות על עצמו ביודעו, כי המשימה קשה מאוד, הדרך ארוכה
ורבת סכנות. היה עליו להגיע לעדן ברגל בדרכים עקלקלות, ללכת
בחשיכה
ולעצור רק במושבם של יהודים, כדי לנוח ולסעוד את ליבם, כי חזקה
על כל
יהודי בתימן שיסייעו לפדיונם של שבויים, כל שכן יתומים. לישעיהו
הייתה זאת
הזדמנות להתנתק מן הגלות ובהסתר. לבד מאמו, שלה סיפר על
תוכניתו,
שמר את הדבר בסוד גמור. לאחר פורענויות רבות וסכנות נפש במשך
שבועות
רבים של נדודים, הגיע בשעה טובה לעדן יחד עם הפיקדון היקר שהופקד
בידו,
שלוש נשמות יהודיות לשלחן לארץ ישראל.
למעלה מחודשיים
נמשכה שהותו של ישעיהו בעדן, והגאולה מתמהמהת. הוא
היה רעב
ללחם, לא מצא עבודה, כי לא הייתה עבודה בנמצא. היה נודד בין יהודים
שהיו
נזקקים לכישרונו בכתיבה, והיה כותב מכתבים ליקיריהם בארץ ישראל ובתימן,
ומהתמורה
שהייתה דלה, התקיים איכשהו. כדי לזכות לעלות לא"י
היה זקוק
ל"סרטיפיקט",
כלומר לרישיון עלייה, ואילו רישיון עלייה באותם ימים לא היו
מבזבזים
על אדם בודד, אלא לפחות על זוג נשוי. מה יעשה, איפוא, גבר בודד, בן
18
שנה? כיצד יעלה לארץ ישראל ? רווח והצלה באו לו מהצעה לנישואין פיקטיביים
ודווקא עם... אשת
איש. הוא הכיר בעדן יהודי בעל מסעדה, שידע על אישה אשר בעלה
נמצא בא"י
ומצפה לה, אולם איננה יכולה להשיג "סרטיפיקט",
משום היותה בודדה. בעל מסעדה זה, קישר בין הבחור ישעיהו לבין אותה אישה.
הואיל והיה לה קצת כסף,
הסכימו ביניהם
האישה וישעיהו, בסיוע המשרד הא"י,
"להינשא", ושניהם יעלו
לא"י.
ואכן כך היה. כיוון שישעיהו היה כתבא רבה, הוא "שירבט"
"כתובה"
בכתב יד מעולה על נייר מתאים, גילגל אותו בחולות כדי שייראה אותנטי, וזה
היה המסמך
ששכנע את הפקיד האנגלי, כי לנגד עיניו זוג נשוי למהדרין. באנייה
הראשונה
שנקרתה, עלה ישעיהו ליפו
דרך פורט סעיד.
"רעייתו" הלכה לבעלה בראשון
לציון
וישעיהו נקלט בבית העולים ברחוב העלייה בתל אביב. יום ראשון בא"י.
התגשמות כל המאוויים של יהודי מתימן.
הארץ
והאנשים, השמים
והרחובות, העצים והציפורים, כולם יהודים. מה עוד נבקש ממך, מכורה?
מה אמיתי
יותר, החלום להגיע לא"י,
או
המציאות
היהודית עצמה בארץ ישראל? אכן, אצל היהודי מתימן החלום והמציאות מעורבים זה בזה, שלובים אהדדי.
מתהלך
ישעיהו ביומו
הראשון ברחובות תל אביב, הוזה ותוהה, רואה ומתפעל כאילו התהלך
בשבילים
נהירים לו מאז ומתמיד, עד שלפתע קיבל סטירת לחי, שהחזירה אותו אל
מציאות
האספלט. וכך הוא מספר: "מוקסם מכל מה שעיניי
רואות,
הגעתי לפינת רחוב
הכרמל
ורציתי לעבור למדרכה השנייה, והנה קופץ לעומתי אדם וסוטר לי סטירת לחי
מצלצלת.
ואני נדהם. מה קרה פה? מה חטאתי? מסתבר שחציתי את הרחוב בלי להיזהר, תוהה
ובוהה, ויכולתי להידרס. ברבות הימים נודע לי שהאיש שסטר לי היה ד"ר
אופלטקה,
לימים מנהל מחלקת הבריאות של הממשלה. הכרתי אותו יפה
והתיידדנו, אבל את הסטירה ההיא לא שכחתי". סטירות רבות היו מנת חלקו של
ישעיהו מאז יומו הראשון ועד יומו האחרון, במהלך מאבקו האישי והציבורי
להיקלטות בחברה הישראלית, למעורבות אמיתית
במערכותיה, להכרה בכוחו, בכישוריו וביכולתו האישית והציבורית, לחיזוק מעמד
בני עדתו
ומעמדו שלו במימסד הארץ ישראלי.
לאחר שעשה שנים אחדות בראשון לציון, כשומר
וכפועל בכרמים והסתופף אצל ועל יד
משפחת
טביב הכבודה, (אברהם טביב היה איש ציבור, תלמיד חכם, ראש וראשון
לעסקני
התימנים באותם ימים וחבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י,
ואחיו הסופר
מרדכי
טביב, שהיה ידידו הקרוב של ישעיהו), הוא חזר לת"א
בשנת 1932 והתחיל לעבוד
כמזכיר
האגודה" עזרת
אחים". אגודה זאת נוסדה על ידי פעילים מיוצאי תימן, בחלקם עובדים קבועים
ומסודרים מבחינה כלכלית, ומטרתה העיקרית הייתה עזרה
הדדית, אמנם
בעיקר ליהודים נזקקים בתימן, אבל גם לעולים חדשים שמקרוב באו. אגודה זאת
הייתה סדנתו הציבורית הראשונה של ישעיהו בארץ ישראל. כבר אז נודע
כבעל עט
שנון.
בשנים ראשונות אלה, הוא יזם הוצאה לאור של ביטאונים לעת מצוא, כמו
"לצורך השעה",
"השופר"
וכו'. לאחר מכן נתקבל לעבודה כמזכיר מועדון הפועלים התימנים. במשך הזמן
נעשה
ישעיהו
אישיות כללית מפורסמת בארץ בזכות עסקנותו המסורה, אבל בעיקר בזכות
המאמרים
הרבים שפרסם בעיתונות הכללית של אותם ימים."דואר
היום"" ,הארץ,"
"דבר" וכן בשבועון
"במערכה".
פרסומים
אלה הקנו לו מוניטין רחב, במיוחד
בקרב אנשי הרוח
ופעילי הציבור מהשורה הראשונה. הם גילו עניין רב בו, בעיקר משום הייחוד
שמצאו בדמותו. עד שקם ישעיהו כעסקן
וכפובליציסט מבני העדה התימנית, תו ההיכר של העסקנות התימנית,
היה בעיקר של
שתדלנות שפעילותה
הצטמצמה במיוחד בתחום הצרכים הראשוניים של יהודי תימן
בא"י
באותו זמן, כמו עבודה, עזרה סוציאלית וכו'. תרומתו הראשונית של ישעיהו
הייתה בכך,
שהוא שינה לא רק את סגנון הפעילות הציבורית ואת צורתה אלא את
תוכנה.
הוא נתן לה צביון מתקדם, מודרני. הוא היה הראשון אשר מיסד את
הפעילות
הציבורית המודרנית בקרב יהודי תימן ובכך תרם כבר בראשית דרכו להרמת
קרנם.
עזר
כנגדו לאורך כל דרכו ופעילותו הציבורית בעדה, במפלגה, בהסתדרות, בישוב
ובמדינה, הייתה רעייתו רינה בת נעמה ויוסף בדיחי. היא נישאה לישראל
ישעיהו בשנת 1935 ומאז התייצבה לימינו, סייעה ותמכה בו בכל שלבי
עלייתו
בסולם
החברתי והמנהיגותי. אצילת נפש, אחות רחמנייה במקצועה, דאגה לו, חרדה
לכל צעד
שלו ושיתפה עצמה בשמחותיו וביגונותיו, בהצלחותיו ובכישלונותיו, קבעה
את דרך
חייה בצינעה, לצידו של ישראל ישעיהו, בגידול ילדיהם, בקיום מצוות
הכנסת
אורחים רבים ושונים ובגילוי עניין במתרחש בציבור ובמדינה, ובכל צעד
מצעדיו של
בעלה.
ערב קום המדינה כבר היה דמות מרכזית מוכרת במפלגתו, מפלגת פועלי א"'י,
וביישוב היהודי בארץ בכלל. בקרב יוצאי תימן הוא היה האישיות הבולטת ביותר,
שאליה פנו
רבים משכבות האוכלוסייה השונות. חרף זאת, הוא לא זכה להיבחר לכנסת
הראשונה,
אבל לאחר מותו של אברהם טביב, החליטה מזכירות מפא"י
של אז
בהשפעתו
של זיאמה (זלמן) אהרונוביץ (ארן), שהיה אז מזכיר המפלגה (לימים, שר
החינוך
והתרבות), ובתמיכתו של בן גוריון, להכניס את ישעיהו לכנסת. הקושי
היה בכך
שמקומו של ישעיהו ברשימת מועמדי מפא"י
לכנסת היה במספר 77. היה
צריך
איפוא, לשכנע, 29 מועמדים אחרי טביב להתפטר מן הרשימה. הייתי אז מנהל
המחלקה
לעולי תימן במפא"י
והתבקשתי ע"י
מזכיר המפלגה, בהסכמת בן גוריון, להופיע לפני מזכירות המפלגה כדי לשכנעה
בחשיבות חברותו של ישעיהו בכנסת.
ואמנם אחרי דיון קצר החליטה מזכירות מפא"י
בחיוב. מאז כיהן ישעיהו כחבר
כנסת, עד
הכנסת השמינית. במשך תקופה ארוכה זאת גברה והלכה פעילותו של
ישעיהו
והקיפה את מגזרי חייה השונים של המדינה והחברה. ישעיהו הפך לתלפיות
לרבים,
ולאו דווקא לבני עדתו. הוא הצליח להחדיר, מבעד לחומות ולמחיצות
החברתיות
והפוליטיות הסגורות על מסגר של עסקונה מונוליטית, את סגנונו
המיוחד,
בעיקר בזכות אישיותו הססגונית. הלשון העברית המקורית שבפיו, חדלה
להיות
במרוצת השנים ייחודית ושונה, ואט אט היא נעשתה דוגמה לנורמה חדשה. הוא היה
אחד החלוצים מבני תימן, ועדות המזרח בכלל, בכותל המזרח של העסקנות
הציבורית
הישראלית. בתקופה ארוכה זאת של פעילות, שמוקדה העיקרי היה הכנסת, הוא נבחר
לכהונות חשובות ורמות: שנים רבות שימש סגן יו"ר
הכנסת, לאחר מכן
נבחר כשר
בממשלת ישראל בשנים 1967 - 1970 ובשנים 1972 - 1971 היה מזכ"ל
מפלגת
העבודה. בשנת 1972 נבחר ליו"ר
הכנסת, כהונה ששימש בה
חמש שנים
רצופות עד המהפך הפוליטי ב- 1977.
על בחירתו כיו"ר
הכנסת מתנגן סגנונו של ישעיהו כמדובב
את עצמו
"בית אבי": "זכורני, שכאשר עליתי בפעם הראשונה על הדוכן, לכהן
כיו"ר
הכנסת ולפני הייתה ערוכה מליאת הכנסת כחצי גורן עגולה, שבמרכזה הממשלה
ומסביב
ישבו כל האישים הגדולים, ראשי המהפכה העברית, לא היה קץ וגבול
להתרגשותי, שהנה אני, כמו שאמר ביאליק על עצמו שהוא, "בן איש מוזג מפרבר
הזפתים",
כן גם אני בן משפחת אורגים מהעיירה סאדה שבתימן, יו"ר
הפרלמנט של
ישראל,
כאשר לפני הממשלה, וביציע נשיא המדינה, ואני מנהל ומנצח על המעמד
הזה..."
ישעיהו ודוד
בן גוריון
פרשה אנושית
מורכבת, עמוקת רגשות, עטורת הערצה ל"ראש
וראשון, למאור
ולמורה,
למנהיג המנהיגים", שהיו מעורבות בה בתקופה מסויימת גם תחושות של
הדחקה,
אכזבה ותהיות רבות, כל אלה היו מסממני היחסים
המסובכים
והמשורגים "ביני לביני",
בין ישעיהו לבין
דוד בן גוריון. אם נשתמש במונחים של אחינו בני אירופה נוכל לומר, כי
באישיותו של ישעיהו, חברו יחדיו המתנגד והחסיד, הרב והצדיק, תלמיד חכם,
התובע שדבריו ודעתו יהיו
נשמעים,
ומתקבלים וגם תלמיד, המציית לרבו ומעריצו. אמנם ישעיהו מעריץ ומקבל תורתם
של רבנים ותלמידי חכמים ועושה עצמו אסקופא
נדרסת, כדי לשמוע
לקחם, אבל הוא עצמו מעודו לא הרכין רוחו ולא הסתיר דעתו
בפני
גדולים ממנו, שאותם העריץ ותמיד ביקש להשמיע את דעתו גם אם הייתה
בסתירה
לדעתם. השתלבותו והתערותו בצוות ההנהגה הלאומית של מפא"י
אז ושל
המערך
לאחר מכן, במיוחד בשלוחותיה בכנסת ובממשלה, מעולם לא הייתה שלמה. הוא תמיד
התריס נגד בני עדתו, יוצאי תימן, שבדרך כלל היה מקובל עליהם "כראש
וראשון"
וטען שעליהם לנהוג על פי הכלל של "לחוד ויחד".
מצד אחד עליהם
לאמץ,
לשמר ולפתח את ייחודם התרבותי, אולם עם זאת, אל להם להסתגר בתוך עדתם
,אלא הם
חייבם לפרוץ מעגלות אל "יחד שבטי ישראל",
אל כלל
האומה ולהתערות איתם
ובתוכם.
אכן, כל ימי חייו היו בחינת מעבדה אנושית חברתית, שבהם ביקש לאמת
ולהגשים
השקפתו זאת, והנה בעוד שאת ה"לחוד"
הוא הצליח לסגל לעצמו ולכלל בני
עדתו, הרי
שבסוגיית ה"יחד"
הוא נתקל
במעצורים רגשיים עמוקים שהיו קרוב
לוודאי
עדיין משורגים בדעות קדומות אפילו כלפיו ובוודאי כלפי הדומים לו, גם
מבחינת
השוני במבנה הנפשי, התרבותי, הרוחני והלשוני שלו. את המחיצה העבה
הזאת,
שבחלקה הגדול הייתה נסתרת, לא היה בכוחו להרוס כל חייו וכל תקופת
פעולתו.
בכתביו ובנאומיו נהג לספר את שקרה לו כשנקרה יחד עם שלושה ממנהיגי
תנועתו
ידועי שם, בחכותם למכונית שתסיעם לישיבת מרכז המפלגה. עד שהארבעה
ממתינים
נתקשרה ביניהם שיחה. בינתיים הגיעה המכונית, השלושה נכנסו למכונית
הממהרת
ליעדה, ואילו ישעיהו נותר לבדו. כל ימיו היה תוהה על אותו מקרה תמוה: מדוע
נותר לחוד, כאשר היה יחד עם כמה ממנהיגי תנועת העבודה?
ישעיהו ראה בדוד
בן גוריון דמות מפתח לתשועת ישראל ולחוסנה של מדינת ישראל.
הוא ראה
בו, או רצה לראות בו את הרב החדש שלו, רב המתבונן אל התלמידים ואל
כושרם ולא
אל שום עניין אחר. בן גוריון בעיני ישעיהו היה בראש ובראשונה
הביטוי
הנאמן, האמיתי, המלא והחזק של ה"יחד".
מה גם, שבן גוריון היה לא רק
ראש
ממשלתה הרשמי של מדינת ישראל שנים רבות, אלא גם מנהיגה של תנועת העבודה
שדגלה
בשוויון ערך האדם בחברה, בכלכלה, בתרבות וכו'. אמנם ישעיהו עצמו היה
אחד
מפעיליה המרכזיים ומראשיה של תנועת העבודה ולשנים נמנה עם בכירי
מנהיגיה
ומיטיבי מבטאיה. ועם כל זאת קיננה בו תדיר תחושה של ספק, אם אכן
נתקבלה
מעלתו כמנהיג מלכתחילה או רק בדיעבד? האם מעמדו בשורה הראשונה
במלכות
התנועה, הכנסת והמדינה היה ביטוי של מצב כימי פנימי או רק פיסי
חיצוני?
לא היה לו ביטחון שאכן התקבל כשווה בין שווים "דה יורה" או שמא רק
"דה פקטו"
ועל כך היה דואב
הרבה ולא רק במסתרים.
אישיותו הססגונית
המיוחדת,
העברית הגרונית העמוקה שלו, לשון תלמיד חכמים שרבים התפעלו ממנה, הכרת פניו
השונה מזאת של רעיו בשורת המנהיגות, שורשי הווייתו השונים, כל
אלה
ודומיהם ודומי דומיהם היו בעיני ליבו ובשיחות נפש שקיים עם חבריו, אבי
אבותיהן של אותן תחושות, כי היקלטותו כחבר וכמנהיג באותו
"יחד"
לא הייתה
שלמה וכי
החיץ העדתי הסמוי החוצץ בינו לבין חבריו להנהגה עדיין קיים. הוא השליך את
יהבו על בן גוריון, המנהיג הדגול והיהודי הגדול, והיה בטוח
שהוא יעשה
לביעורם ולסילוקם של כל אותם סיגי ההסתייגויות ממנו ומן הדומים
לו, ויפעל
למען הפלת המחיצות המלאכותיות בין עדות ישראל שמקורן רגשי. תביעתו
המתמדת של
בן גוריון ל"רמטכ"ל
תימני",
נתפשה כסמל
וכמגמה להפלת מחיצות, שכל
יהודי
באשר הוא, אם הוא רק בעל כישורים אישיים מתאימים, יכול להגיע לכל
דרגה ולכל
מעמד. אם ישעיהו ראה בבן גוריון מנהיג בלתי מעורער, ממש כפי
שבימי
נערותו ראה ברבו הנערץ ר' יחיא קאפח, וציפה ממנו גם במישור הלאומי
הזה של
מיזוג עדות ליתר נחרצות, הרי נחל כאן אכזבה, אולי משום שהציפיות שלו
לא עלו
בקנה אחד עם מעקשיה של המציאות החברתית והאנושית.
ישראל ישעיהו היה אחד
האישים הראשונים מבני עדות המזרח, שהצליחו לפרוץ אל
מעגל
ההנהגה. הוא ראה איפוא, בעצמו ובשכמותו קנה מידה לאמיתות הסיסמה של
מיזוג
העדות ושל דברי בן גוריון על רמטכ"ל
תימני. כאשר הוא, אישית, נחל אכזבות בעניין זה, הוא ראה בכך, ובמידה רבה של
צדק,
את אכזבתו
של הכלל כולו. מטבע הדברים שהוא ראה את עצמו מעין קנה מידה בשביל
הכלל: "אם
כלפי נוהגים כן, על אחת כמה וכמה שינהגו כן כלפי המדורגים נמוך
יותר
בחברה הישראלית". בין ישעיהו לבין מורו ומנהיגו הנערץ בן גוריון, נפלו
כמה
דברים, שנבעו בעיקר מאי הבנות או מאי הסכמות:
א.
במדיניות
הפנים-מפלגתית במישור הדתי, שהגיעה לשיאה ב-1958
בבחירתו
של הרב
יצחק נסים כראשון לציון. קבלה מדורות הייתה בארץ ישראל
שהרב
הראשי הלא-אשכנזי, הוא הראשון לציון, נבחר מקרב הספרדים, אלה
הקרויים ס"טים,
שאינם עדות מזרח. ישעיהו וחלק מראשי העדות, סברו
שהפעם יש
לבחור לאיצטלה זאת של הרב הראשי, אישיות שאינה ספרדית
מובהקת,
ואמנם הפור נפל על הרב יצחק נסים, למגינת ליבם של ראשי
הספרדים
ובראשם אליהו אלישר, וכן של כמה מפעילי מפא"י
הספרדים
המובהקים
של אז, שהיו ממקורביו של בן גוריון.
ב.
באותה עת
נפל דבר בממשלה. שר הדתות, שייצג את המפד"ל
בממשלה,
התפטר ובמקומו בחר ראש הממשלה דוד בן גוריון את הרב טולידאנו, שהיה אז רבה
הראשי של העיר תל אביב יפו, להיות שר הדתות בממשלת
ישראל.
החלטה זו נפלה הודות לשדולה הספרדית החזקה שהשפיעה על
בן גוריון
לעשות כן, כנראה כדי ליצור משקל נגדי לבחירת הרב נסים. צעד זה גרם עוגמה
רבה לישעיהו, שהיה אז אחראי על הפעילות הדתית
במפא"י,
וזאת משתי סיבות: א. החשש של יצירת מוקד מיותר לחיכוכים
פנים-מפלגתיים בין בני העדות. ב. תחושה של אי צדק אישי ועדתי בבחירתו
של ס"ט
לממשלה, נוסף על שיטרית, תוך התעלמות מובהקת מייצוגם
של יתר
בני העדות, ובמיוחד של התימנים.
ג.
בהשפעת
פעילי הספרדים ומקורביו שלו, פירסם בן גוריון מנשר
שהיה
ממוען
דווקא אל
א. אלישר, המנהיג הימני המובהק, שבו הבטיח בן גוריון ייצוגים
רבי משמעות
לנציגי ועד העדה הספרדית. תוכנו של מנשר זה שפורסם
בעיתונות
הפתיע חוגים רבים במפא"י,
במיוחד את בני עדות המזרח, והסב
עוגמה רבה
וצער עמוק לישעיהו, שהיה אז האיש המרכזי בפעילות הדתית
והעדתית
במפלגה. הוא לא ציפה שדווקא בן גוריון הנערץ ינחית עליו מכה
פוליטית
כזאת. לאחר בירורים רבים ופגישות פיוס בין ה"זקן"
לבין ישעיהו,
השלים בן
גוריון את מנשרו במכתב לישעיהו, שבו נאמר, כי כל מה שנכתב
במנשר
לספרדים, כוחו יפה גם לגבי שאר בני העדות, לרבות התימנים. עם
זאת
התחילה צלקת היחסים להעמיק.
ד.
עם הרכבת הממשלה, לאחר הבחירות בשנת 1961, נכשלה יוזמה שבאה
מחוגים
שונים לבחור לממשלה את ישעיהו כ"שר
ספרדי שני". תחתיו בחר
בן גוריון
את אליהו ששון, הדיפלומט הנודע, מי שהיה אז שגריר ישראל
בשווייץ.
מעשה זה העמיק כאבו ותסכולו של ישעיהו. הוא ראה בכך
הוכחה
נוספת, כי קליטתו בשורה הראשונה של ההנהגה הייתה מראית עין
בלבד.
לאחר שיחה נרגשת עם בן גוריון שאמר לו "זכור נא ישעיהו, עולם חסד ייבנה",
אומר ישעיהו: "אם יצא משהו מאותן פגישות או לאו,
יצאנו
תמיד מפוייסים".
ה.
בן גוריון
נהג אז לטפח את "צעירי המפלגה" למורת רוחם של
הוותיקים,
חבריו של בן גוריון שחששו מפני התערערות מעמדם וסילוקם. הם הקימו
את ה"גוש",
ישעיהו היה אחד ממייסדיו ומראשיו. באחת מפגישות ה"גוש", שבה השתתף בן גוריון, התרעם ישעיהו על "כתונת
הפסים" החדשה הניתנת
לצעירי
המפלגה והביע דאגתו שמהלך זה עלול לגרום להתפתחויות קשות. בן גוריון טען
שמקור הרע, לדעתו, הוא גוש הוותיקים. בתגובה לדעה זאת
של בן
גוריון על מרכיביו של ה"גוש",
שהיו ממיטב חבריו, הם הכריזו
על
פירוקו, כדי להפיס דעתו. אולם זמן קצר בלבד לאחר מכן חידש הגוש
את
פעילותו, למגינת ליבם של בן גוריון ושל הצעירים. גם נושא זה היה
בו משום
גורם להעמקת כאב אי ההבנות בין ישעיהו לב.ג.
ו.
"פרשת לבון" הייתה נקודת שיא לסבך יחסים שנתעבה והלך בין
ישעיהו
לבין בן
גוריון. ישעיהו היה אז בין מבטאיה העיקריים של מפא"י.
אשכול
נבחר בחסד
בן גוריון להיות ראש הממשלה. הארץ הייתה כמרקחה, במיוחד
משום
עמדתו העקרונית של ב.ג. בעניין הקמתה של ועדת חקירה משפטית
שתפסוק
בין שני הצדדים בניגוד לסיכומה של "ועדת השבעה" הממשלתית
,שגרסה כי
החלטתה סיימה את הפרשה. ישעיהו נקלע כמעט בהיסח הדעת
להיות ראש
החץ בקבוצתו של אשכול נגד בן גוריון.
"פרשת
לבון" הייתה לא פרשת דרכים, אלא סיומה של דרך, שבה הלכו ראשי
האומה,
ואיתם ישעיהו, בראשותו של בן גוריון. הייתה זאת טרגדיה תנועתית ואישית
עמוקה
וקשה לרבים מאוד ביישוב, ובמיוחד בקרב אלה שנחשבו כאנשי ההנהגה, ובתוכם
ישעיהו. עם זאת בעומק נפשו ובגישתו העקרונית של ישעיהו להיסטוריה ולאישיותו
של
בן
גוריון, גישה שחצתה וגלשה מעבר למחיצות השעה וליחסים בין אישיים, הוא
הוסיף
לראות בבן גוריון סמל לחוסנה של ישראל, גיבורה של האומה, מנהיגו
הבלתי
מעורער של העם היהודי. במלאת לבן גוריון 75 שנה, בשלהי 1961, עת חלק
ישעיהו
בתוקף על בן גוריון ועל יחסיו האישיים והעדתיים, הוא כתב במאמר
שנתפרסם ב"הפועל
הצעיר": "כותב דברי הימים יציין בהתפעלות אין קץ את החוש
הבריא
והטהור, שבו חוננו המוני עם ישראל המכוונים ליבם אל בן גוריון באהבה
גדולה
ובהערצה מרובה, ומברכים את גורל דורם שזכה למנהיגותו (...) בן גוריון
ידוע
כאוהב העדות ה"לא
אשכנזיות", בייחוד את התימנים, שאיתם עבד בימי חורפו
והתקשר
אליהם בקשרי נפש עמוקים. בדירבונו ובהמרצתו הופעל מיבצע העלאתם של יהודי
תימן בהמוניהם 'על כנפי
נשרים'
בימים שהמדינה הייתה שרויה עדיין בחיתוליה ומתבוססת בקשייה. אך
כשבן
גוריון מפרהס אהבתו זו, אינו מתכוון בכך רק להודיע שיש בליבו
אהבה כזאת,
אלא הוא מתכוון להקנותה גם לאחרים"...
ישעיהו
והלשון העברית
ישעיהו, איש
השיתין של ידע יהודי שורשי ושל תחושה יהודית עמוקה, היטיב
להבין
ולהעריך את תרומתה של הלשון העברית במארג גאולתו של העם היהודי הנקבץ
מגלויותיו. מה היה עולה לה לאותה גאולה, טוען ישעיהו, אלמלא הלשון העברית
המאחדת את
העם לתפוצותיו, לדורותיו וללשונות גלותו בארץ הגאולה? במסת-תהילה
ללשון
העברית, "מאבקיה וניצחונה של הלשון העברית", הוא מעלה את השאלה, האם
תיתכן
תחייתה של לשון עתיקת יומין זו שמאות בשנים שימשה אך ורק כלשון הקודש,
ומאחר שלא הייתה לשון דיבור, היא הייתה דלה מאוד במונחים הדרושים למקצועות
המדע,
החברה, הכלכלה, המינהל וכו'. כתשובה לשאלה זאת ישעיהו מעיד על עצמו: "לא
מכבר הייתה לי הזדמנות להתבונן באילן עתיק יומין שנראה כאילו קמל ויבש
ואין לו
תקנה אלא עקירה. והנה הבקיעו ויצאו מגזעו ענפים חדשים, שדרכם
לגדול
ולהתפתח סביב הגזע. הם מתכסים עלווה וסופם שמניבים פירות לברכה. כך
נתממשה לי
משמעותו של הכתוב: 'ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה'
.לאילן
עתיק זה דמתה הלשון העברית! כמוה, כעם ישראל, שהיא והוא עולים בגורל
אחד. כל
זמן שלשונו חיה, גם הוא חי, גם לשונו חיה. אילו ח"ו
מתה הלשון
העברית,
היה זה סימן שעם ישראל עבר ובטל מן העולם".
הלשון העברית,
בעיני ישעיהו, היא בחינת עלי כותרתה של תרבות ישראל, ביטוי
מובהק
לתחייתו המדינית והלאומית. הלשון העברית היא הדבק הרוחני התרבותי
היחיד
המחבר את היהודי הנגאל במדינתו עם אחים הנקבצים מכל
אפסיים
וקושר
אותו עם
שורשי עברו. "מכל המעשים שנעשו למען מיזוג השבטים והעדות, לא היה
מעשה
מוצלח ומבורך כשימושה של הלשון העברית בפי כולם... נקל לשער שהיו
צפויים
לנו חיי גיהינום של בדידות וזרות ושל אי הבנות על כל צעד ושעל, כאשר
כל אחד
מדבר בלשון מוצאו... אכן לעניין מיזוג שבי הגלויות לעם אחד יפה כוחה
של הלשון
העברית, שעל ידי הלשון העברית, קמים לתחייה מושגים ומונחים ושמות
של אנשים
ומקומות וחבילות חבילות של אסוציאציות וזיכרונות מספרותנו העתיקה
ומתולדותינו וכולם בעברית וכולם יהדות".
דת, אמונה, עם
ומדינה
ישעיהו איש מאמין
היה. היותו מעורה בהוויות העולם הזה ועוסק בהן דבר יום
ביומו, לא
גרעו כהוא זה מאישיותו המאמינה. הוא היה אידיאליסט, כלומר ראה את
העולם
והסביר את המציאות מנקודת ראות חזונית. אליבא דישעיהו, דת ישראל לא
הייתה
שרשרת מצוות ומנהגים, מצוות אנשים מלומדה, בחינת "ויאסרוהו ברצועות
תפילין",
כדברי שאול טשרניחובסקי, אלא תוכן חיים ואורח חיים של אדם מישראל. דת ישראל
אינה מניחה סייגים חמורים בדרכי מאמיניה, אלא היא מתחשבת באדם
ובמגרעותיו, שעליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלוהים", ועל תורת ישראל נאמר, כי
"דרכיה
דרכי נועם
וכל נתיבותיה שלום". גם אם ישעיהו לא דיקדק בקיום המצוות, הוא
היה יהודי
שלם ומאמין.
תורת ישראל הייתה לפי השקפתו ותפיסתו תורה של קיום, קיום רוחני
וחומרי כאחד, בחינת "וחי בהם ולא שימות בהם". תפיסה זו נבעה מן
המורשת
שקיבל מנבכי אוצרותיה של יהדות תימן מקדמת דנן. ליהדות תימן
לדורותיה
הארוכים לא היה קיום אחר זולת התורה, האמונה והמורשת הזאת. הואיל
וזה היה
התוכן הרוחני, הנפשי, התרבותי היחיד לקיומה של יהדות תימן, חינכו
עצמם בני
קהילה זאת במשך כל הדורות "לסבול" איש את רעהו, ה"עידית"
וה"זיבורית",
תלמיד חכם ועם הארץ. נסיבות החיים בגלותם הארוכה הכתיבו
ליהודים
אלה תנאי קיום של "סבלנות" ו"סובלנות" זה לזה. תורת ישראל נועדה לקיומם
של
היהודים שהיו בחינת אגודה אחת של ארבעת המינים ללא רבותא של האתרוג על
הערבה. זה
היה ה"מצע"
להבנת תפישתו הדתית של ישעיהו, תפישה שניתן לנסחה בשני
מושגי
יסוד: "סבלנות"
"וסובלנות". מושגים שהיו נחלתה של יהדות תימן כולה
על רבניה
ופרנסיה וזאת בטרם נקלעו חלקים ממנה בישראל להקצנות דתיות
ולאומניות, בשל נסיבות חברתיות, מדיניות, תרבותיות ודתיות המנותקות כליל
מטבעם
המסורתי וממורשתם הדתית. בהתאם לתפיסה זו היה ישעיהו רחב אופקים
כאשר בא
לשפוט ולדון דין יהדותו של אדם.
עם שהיה חרד מאוד לחשיפתה של
היהדות
בפני זרמי המתירנות הדתית של זרמים מסויימים ביהדות, הוא ביקר קשות
וחמורות
את החוגים הקרויים אורתודוקסיים ביהדות, המציבים חומות כבדות
ליהדות,
מעמידים סייגים בלתי עבירים לדת ישראל ומוחקים את צו "וחי בהם" מתורת
ישראל. לא אחת הוא חזר ושינן בכתביו ובנאומיו ש"צו
הקיום הלאומי
היהודי
כופה עלינו להיאחז במקלים (בית הלל) ולראות את כל היהודים כשרים, שומרי
מצווה ושאינם שומרים, בחינת ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא".
טעם קיומה
וייחודה של מדינת ישראל הוא בכך. שדת ישראל בה פורחת, ולא היו
ימים
טובים לדת ישראל מאז ימים קדמונים, כמקומה ומעמדה במדינת ישראל, שבה
היא זכתה
להכרה מלאה, ורבניה סמוכים על שולחנה הערוך של המדינה. עם זאת
טוען
ישעיהו, מדינת ישראל, איננה אישיות דתית, ואין לחייבה להיות כזאת, שהרי
מוטל עליה לנהל פעילות יומם ולילה, לרבות שבתות וימים טובים, במדע, במשטרה,
בביטחון, בכלכלה, בתעופה. על כן כל מי שמטיף להפרדת הדת מן המדינה, בין אם
הם מן הקצה החרדי או מן הקצה החילוני, אינו מבין מה הוא שח. עם זאת
הוא תמה
על אותם חוגים ומפלגות דתיות, הקוראים לחוקק חוקים דתיים בכנסת, שהיא כל
עצמה ישות חילונית. האם יבואו חוקים אלה במקום ה"שולחן
הערוך"? ישעיהו בדעה, שמקומה של הדת הוא לא בפרהסיה של החיים, אלא בחיי
הפרט
ובאורח
חייו של האדם המאמין ומקיים המצוות. שהרי הפרהסיה של המדינה נקבעת
על ידי
רצונם הכולל של האזרחים, ואלה אינם רוצים בהשתלטותה של תיאוקרטיה שאחת
דרכה:
"חוקה חקקתי, גזירה גזרתי".
אליבא דישעיהו,
אורח חיים דתי איננו בהכרח אורח חיים
כפוי,
בתנאי ברור ומפורש שלא יבוא על חשבון חירותו הרוחנית וחופש בחירתו של
האדם.
אורח חיים דתי איננו בהכרח קבלת עול קיומן של המצוות כולן. כאן
אפילו אלה
המתקראים
חרדים אינם מקיימים אותן כדבעי, לא בגלוי ולא בסתר. בעקבות הרמב"ם
והרוא"ה,
ישעיהו ראה במצוות יישוב הארץ וקיבוץ נידחי ישראל לארץ ישראל, מצווה
השקולה
נגד שאר המצוות. רוחו של ישעיהו התפעמה
בימים
הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר באה "פלישת עם ישראל לכותל
המערבי,
ללא הבחנה בין דתי ושאינו דתי", ולנוכח תופעה זאת "אפילו שאלה
נכבדה
כשאלת מעמדה של הדת בעם ישראל ובמדינה ישראל מתגמדת ונעשית
קלושת
משמעות..."
דת ישראל,
אליבא דישעיהו, אינה חד מימדית, היא
רב מימדית:
גם הנהירה
לכותל
וההזדהות עם העבר המפואר, החיים היהודיים בצוותא במדינת ישראל,
הציבור
העברי והעבודה העברית, החקלאות וההתיישבות העובדת, ההגנה
על
המדינה, כל אלה וכיוצא בהן מצוות התלויות בעם ובארץ שרובו של
העם ככולו
מקיים אותן גם בנפשו.
מתוך
חרדתו של ישעיהו לעצם קיומו של האדם מישראל, היה מרבה לצטט
את שנאמר
בתנא דבי אליהו: "אמר אליהו: פעם אחת הייתי עובר ממקום
למקום. בא
לפני אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה, אמר לי, ר'
:
שני דברים
יש לי
בלבבי ואני אוהבם אהבה גדולה : תורה וישראל. אבל איני יודע איזה
מהם קודם.
אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים : תורה קודמת לכל, אבל
הייתי
אומר: ישראל קדושים קודמים".
אכן,
קדמונינו ביכרו את האדם מישראל אפילו על פני התורה, שהרי
"אם
יאבד
ישראל, תורה מה יהא עליה"?
על כן
הטיף ישעיהו לסבלנות ולסובלנות,
שעליהן
הייתה מושתתת יהדות תימן בגלותה הארוכה ואשר למעשה זהו תוכנה העיקרי
אם לא
היחיד של תורת ישראל מקדמת דנן. מאז ומתמיד הייתה דרישתה העיקרית של
תורת
ישראל להיות מתון וענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי. לא רק כלפי האדם
מישראל
הראתה היהדות פנים שוחקות וסובלניות, אלא גם כלפי מי שנסתפח אליה מן
הגויים. ביבמות מ"ז
אנו קוראים: "גר שבא
להתגייר
אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו".
מעמדה של הדת
בחיי הפרט והמדינה, עניין אותו מנקודת ראות נוספת: מצד נושאיה
ועושי
דברה. גם אם ישעיהו מסיח את דעתו, ביודעין ושלא ביודעין, מקיומם
הפעיל של
זרמים ביהדות, הנוטים לקולא במיוחד בענייני הלכה, הרי
אין דעתו
נוחה כלל ועיקר מבלעדיותו של כיוון אחד ביהדות, המוצא את ביטויו
במיוחד
ברבנות הראשית האחת והיחידה בישראל: הוא מבקש לפרק את היחידתיות
הזאת
לגורמים קהילתיים שונים, שאף הם שורשיהם נעוצים
עמוק
במסורת ישראל, במנהגיה ובהליכותיה וזאת משתי סיבות:
א. ישעיהו
כראציונליסט וכחניך מובהק של זרם "דור דעה" מיסודו של הרה"ג
יחיא קאפח,
וכאדם
ששורשיו בתורת הרמב"ם,
מעמיד את דת ישראל גם על אדני ההיגיון וההכרה. טבעו של היסוד ההכרתי באדם
הוא שאינו מקבל דברים כנתינתם והם נתונים לשקלא
וטריא
בלתי פוסקים, לכן ייתכנו פירושים, הבנות וביאורים שונים לעיקרים
ולמצוות
התורה ולאו דווקא פירוש יחיד. במאמרו" מעמד הדת
במדינת ישראל"
שנכתב
בשנת 1967 הוא קובע: "לדידי האמונה היהודית מיוסדת על הכרה, וכידוע
יש מחכמי
ישראל שטרחו למצוא גם טעם והגיון בכל מצווה ממצוות התורה".
ב.
הסיבה
השנייה, עניינה יותר בצד הסוציולוגי דמוקרטי. בעוד שבטרם מדינה, בתקופת
הישוב וכנסת ישראל, היו קיימות "רבנויות" שונות כמעט לכל קהילה
יהודית,
שכמובן היו כולן מושתתות עמוק בהלכה ובמסורת, הרי לכל קהילה היו
ניואנסים
ופירושים שונים לקולא, וכאשר רבנות א' פסקה על פי דרכה ומנהגה
עניין
מסויים לחומרה, באה רבנות ב' ופסקה לקולא, וכך יכלו להתקיים זו בצד
זו גישות
שונות שנתנו ביטוי לרוחה האנושי של דת ישראל. זהו תוכנו של
הפלוראליזם ביהדות על פי דרכו והבנתו של ישעיהו, והוא מעין שביל הזהב של
חילוקי
הדעות החמורים בקרב זרמי היהדות כיום. באותו מאמר, "מעמד הדת במדינת ישראל"
כותב
ישעיהו: "אני, למשל, מיצר על
כך שבמדינת ישראל
יש רק רבנות אחת והכל כפופים לה. אין זה מטבעה של דת
ישראל,
אין זה מטבעה של שום דת. דברים שבאמונה ובקיום
מצוות
דרכם להיות פתוחים לקיומם של גוונים וזרמים והשקפות ודעות. אצלנו
אומרים,
רק כזה ראה וקדש, ואין מי שיעז לומר, כזה ראה וחדש". ישעיהו מעז גם
כאן, כפי
שהעז במאבקיו הרבים בדרכו הארוכה, להתריס נגד
גישה
מאובנת ביהדות. ישעיהו קורא את כולנו, ובמיוחד את הרבנות האורתודוקסית, להעז
ולחדש ולא רק לקיים ולקדש. אנחנו קוראים : חדש ימינו כקדם ולא השב
ימינו
כקדם. כל מי שמחדש על שורשי העבר ועל יסודות הקיים, יש תקווה רבה
לקיומו,
להתפתחותו ולעתידו.
שמעון אביזמר |
