אלי מזרחי

נהגו האישי של ישעיהו מספר

משה ציגלר היה נהגו של ישעיהו. פעם אמרו לי להחליף אותו במשמרת, וכך ישראל ישעיהו הכיר אותי
כשהייתי בן.26
כשציגלר פרש, ישראל ישעיהו רצה בי לעבוד איתו. בתקופה הזו, למדתי הרבה מאוד על עולם הפוליטיקה. שמעתי וראיתי דברים שלא כל אחד יכול לראות ולשמוע.
קודם כל ישראל ישעיהו, היה איש חם ולבבי, הוא ורעייתו וכל בני משפחתו, ומעולם לא הרשה לי לחכות לו מחוץ לבית. תמיד הייתי בביתם והפכתי להיות חלק ממשפחתם.
למשל, פעם בשהותי בביתו, צלצל הטלפון ואחד מאנשי הציבור המפורסמים, שלא אזכיר כאן את שמו, ביקש מישראל ישעיהו לכתוב עבורו נאום לאותו יום אחה"צ. כולם ידעו שהעברית הרהוטה שלו והכתיבה המסוגננת שלו, היו כשרון שמיוחד רק לו.
הוא כתב להרבה אישים בכירים את נאומיהם, ועשה זאת בחיבה וברצון.
היה מתיישב מיד ומכין ראשי פרקים לנאום המבוקש. אנשים כאלה, מראשי העם, פנו אליו לעיתים קרובות לכתוב עבורם, וזאת למרות שמוצאו לא תמיד מצא חן בעיניהם. אבל כשרון זה כשרון, ומזה הם נהנו מאוד.
ממה שראיתי, ידעתי כמה האיש הזה חשוב וכמה האיש הזה יודע וחבל שלא כולם ידעו להעריך זאת.
יום אחד היינו ביד ושם, בטקס יום השואה. כשהתיישבו כולם, גולדה מאיר דרשה שישראל ישעיהו יישב לידה וליד נשיא המדינה. כן, אני זוכר את הכבוד שרחשו לו בכל מקום, רוב האישים שעבד איתם.
כשהיה "מבצע אנטבה", הוא ישב גם בועדת חוץ ובטחון. לא ידעתי שום דבר, אבל הרחתי שעומד להתרחש משהו. הגעתי לישראל ישעיהו בחמש וחצי בבוקר, והוא סיפר לי שהחבר'ה בפעולה וכנראה כבר שחררו את האנשים. כשרבין רק קיבל את הידיעה שהמבצע נגמר, צלצל קודם כל לישראל ישעיהו שהיה יו"ר הכנסת ולנשיא המדינה, הראשונים לקבל את ההודעה.
רבין רחש כבוד מאוד גדול לישראל ישעיהו. אני ראיתי את זה במו עיניי, לא פעם ולא פעמיים. תמיד כיבד אותו. וכך נודע לנו סיפור המבצע.
היו גם אנשים שניסו להכשיל אותו, ולפעמים היו אלה דווקא אנשים שישראל ישעיהו קידם אותם ועזר להם, ומתוך מפלגתו, מפלגת המערך, כאלה שרצו לתפוס את מקומו. אבל הרוב אהבו אותו. הוא לא היה שחצן ומתנשא. הוא תמיד דיבר לאנשים בגובה העיניים והיה עניו וצנוע.
נתן כבוד לאנשים ולא היה משנה מה תפקידם. אפילו פועל הניקיון היה זוכה ממנו לכבוד יותר מאשר אדם בכיר.
הייתה לו סבלנות ואורך רוח. קיבל את החלשים והמסכנים ללשכתו וניסה לעזור.
תמיד הושיט יד לכל דורש. אי אפשר לקחת את זה ממנו.
הוא גם היה נותן מתן בסתר לנזקקים.
הייתה לו איזו קרן, שהיה מחלק ממנה כספים לזקוקים, בעיקר בחגים.
אני אפילו נשלחתי כמה פעמים למסור שיקים. יוסף קאפח ועזרא צוריאלי, שניהם היו בודקים מי זקוק ומכינים רשימות, מביאים לו כתוספת לאלו שהוא הכיר אישית, וכך דאג שיקבלו מתנות בעיקר לחגים, אך גם בהזדמנויות אחרות.
פעם ישעיהו הביא זוג תורמים מצרפת, שרצו לתרום לבית כנסת כלשהו. במושב של הודים נזקקו לזה וישעיהו דאג שהתרומה תעבור אליהם.
לא רק בני עדתו התימנים זכו ליחס טוב ממנו. כל מי שהיה זקוק פנה אליו. אני זוכר את השמחה הגדולה במושב ההודי הזה.
עם עצמו הוא הצטנע מאוד.
וועדת הכספים של הכנסת, אישרה לקדיש לוז רכב עם נהג לכל החיים אחרי פרישתו מהכנסת, משום שזה בתקן כמו נשיא המדינה, כיוון שיו"ר הוא מ"מ נשיא המדינה.
וכשישעיהו עמד לפרוש, התחילו להביע מורת רוח וישעיהו פנה מיד לוועדת הכספים וביקש לבטל את החוק הזה וכמובן לא קיבל זכות לרכב ולנהג לאחר פרישתו.
ראוי לומר, שקדיש לוז שמע על זה וגם הוא דאג להחזיר את הרכב לשרות המדינה, מרצונו.
היום כולם מקבלים רכבים בלי נהג. יש כאלה שיש להם תקציבים, מהם הם יכולים להקצות גם לנהג. כלומר החוק חזר לעצמו.
אבל הכי חשוב שלא אשכח לעולם את ההרגשה המשפחתית שישראל ישעיהו העניק לי, וגם היום אני מרגיש מקורב מאוד ונמצא בקשרים עם בני משפחתו.