מר דוד צבי
 חבר מועצת ת"א ופעיל בליכוד
מספר לנעמה

בפרעות 1936-1939 ברחנו מצפון ת"א עם המשפחה לכרם התימנים. לצערי, שנה אחרי זה, בהפצצה של האיטלקים על העיר ת"א, אבי נהרג, וכן גם כמה משפחות תימניות, ביניהם חנש-נחשון, קהלני, בוסני, חבורה, צבי.
אמי הייתה צעירה, אם לחמישה ילדים, כאשר שניים נפטרו לפני זה.
נתקלנו באיש כזה יקר, שקראו לו ישראל ישעיהו שרעבי.
אני זוכר בדיוק את אותו יום או יומיים אחר שהייתה ההפצצה בתל אביב. האבא שלך עם אמך רינה, ניגשו אלינו הביתה. בביתנו שהיה בכיוון השוק (היום רח' פדויים), ראו חמישה יתומים קטנים.
רינה מיד לקחה את הקטן (שהיום הוא בן 65), תינוק בן חודשיים ואני האמצעי דוד, והתחילו לחבק אותנו. אני שמרתי על הקטן.
אני זוכר כמו היום, האבא שלך, עם רעמה על ראשו, הוא עוד לא היה קרח, כפי שהוא מוכר בתמונות רבות, מחבק אותי ושואל אותי "איך קוראים לך?"
אני עונה  "דוד", "דוד צבי" הוא אומר לי, "אני אהיה אתך בקשר, אתה תמשיך ללמוד ואני אשמור עליך".
לצערי, הכניסו אותי לבית יתומים. הוא ליווה אותי תקופה קצרה, אבל עזר מאוד לאמי.
הוא ניגש איתה לישראל רוקח (שהיה אז ראש העיר ת"א) ואמר לו: "זו אלמנה עם 5 ילדים בת 26, עליך לדאוג לאישה הזו", ומיד באותו רגע, ישראל נתן הוראה להכניס את כל הילדים לבתי יתומים.
היות והתינוק הקטן היה אז בן חודשיים, עדיין היה תלוי באימי, לכן אותו לא הכניסו. הגדולה, זהבה שהייתה בת 10, אימי לא ויתרה עליה, כדי שכאילו תעזור לה בבית. היינו, בסיכומו של דבר ארבעה בבית יתומים לוסטיין בר"ג עד כיתה ד' ואח"כ בת"א ברח' מאזה.
וכשאביך, זכרונו לברכה, היה אחד הפעילים בוועד הפועל של ההסתדרות, היה ממונה על הרבה תפקידים, הוא ליווה הלאה את אימי בסעד בחגים ובכל דבר אחר, וראיתי בו דמות שעד היום אני מעריץ, והיום אני בן 72.
הערצתי את האיש ואני מעריץ עד היום, ואני מאמין באמונה שלמה, שיבוא יום ועם ישראל יזכור אותו לדורות.
כל חיי חלמתי להנציח את חללי הפצצת האיטלקים ואלוהים עזר לי, ובשנות ה-70 נבחרתי לחבר מועצת ת"א והנצחתי את החברים האלה. היה לי הכבוד הגדול ביותר כשהיה אביכם המסור, יו"ר הכנסת, הוא ליווה את מעשי, גם כשהייתי חבר מועצת העיר ובשיחותיי האישיות איתו, הוא אמר לי "אני מאחל לך שתצליח בהנצחה של החללים בני עמנו".
היינו בארץ 380,000 יהודים. כשהשליט הפשיסט פרנקו, הפציץ את העיר. הבריטים לא נתנו שום דבר ואנשים בדמותו של ישראל ישעיהו, שליווה את בני המשפחה שלנו, עם כל העוני, הסבל והייסורים, אנשים כאלה חסרים לנו היום. לכן, נעשה למען זכרם. (פונה בגוף ראשון אל ישראל ישעיהו). זכות גדולה נפלה בחלקי, שאני יכול לעזור להנציח את זכרך, שיהיה לדורות.
אני אעשה ככל יכולתי בתום לב ובצניעות, למען מטרה ראויה לשמה, שעם ישראל לדורותיו, יידע מי אתה ומה פועלך.
נכון שבני עדתנו לא ידעו להנציח אותך ולפרגן לך, גם חבריך לא ידעו להנציח אותך.
יכול להיות שאלוהים נותן לי היום דרך או זכות, יחד עם בתך ובנך, לעשות הכל ככל יכולתי וכמשאת נפשי, להנציח את שמך לדורי דורות למען העם ולמען בני עדת תימן.