חלק א   חלק ב-ג    חלק ד-ה   חלק ו-ח     חלק ט-יא

בעל התלתלים
סיפור יוסף דו-נואס – היהודי שמלך בתימן

 

ט.

ימים חלפו וירחים התקפלו, והבריות החלו להתפכח מתדהמתם... ופתחו בלחישות ושיחות על עסקי המלכות. בייחוד ריננו המרננים והלעיזו המלעיזים על המלכה שחדלה לבוא בקהל מאז אותו יום גדול ונורא שנתרבו בו המאורעות ולקו בו המאורות... יום שהאש שפטה בין הדתות...

הללו אמרו:

"התחרטה המלכה על כל המעשה, וחרה בה מדעתה משעה שנודעה בשערים עלילת יוסף וצפנת ועצמת אהבתם."

והללו פסקו:

"אישה, דעתה קלה אף אם היא מלכה..."

מקולקלים שבהם הלעיזו:

"גדולה שמחת המלכה בנפול 'צרתה', אהובת אהובה, והיא בושה להופיע בין הבריות בפנים צוהלות..."
ומתוקנים שבהם הרהרו:

"אי אפשר להשאיר את בית המלוכה מבולבל ומהופך. צריך שיקום מלך, 'מכאן או מכאן', כדי שינהל את הארץ וישמור על שלומה וישפוט ברוח פיו בין בעלי הדין..."

"אוזניים לכותל" אומר המשל, על אחת כמה וכמה לבית המלוכה, שאוזני שליחיו והמודיעים לו קשובות לשיחת הבריות ולרחשי ליבם ומן המלכה ויועציה לא נעלם דבר. הקול מהדהד והכול נשמע.

עמדה המלכה והתייעצה בשפחתה ובידידיה הנאמנים, מקרב השרים והיועצים, ויחדיו גמרו אומר לערוך בימים ההם את סדר הנישואין וטקס הכתרת יוסף למלך, מיד וללא שהיות יתירות. וכאשר אמרו כן עשו.

י.

אותו יום שנועד להיות יום החופה וההמלכה, נתקבצו גדולי אומות העולם הם והמונם עמם אל כיכר העיר. טורים-טורים עמדו ערוכים בצפון הכיכר כפי שתכננו אצטגניני חצר המלכות...

בראשונה עמדו המיישנים וגדולי המלכות, השופטים ושרי הצבא, מהם רוכבי סוסים ומהם רגלים, לבושים שחורים מבריקים ומעוטרים זהבים ואדומים. אחריהם ניצב ערוך הצבא על דגליו, אותותיו ומחנותיו, ואחריהם המוני המונים מאלפים מרובבים לא יימנו ולא ייספרו, מצהלות הסוסים וצלצול רימוני הפעמונים שבצוואריהם, ושאון המדברים קרעו את חלל האוויר עד שעשוהו כים נרגש וגועש, והתחרשו האוזניים וגעשו הלבבות ותהי כל הכיכר לסערה אדירה אחת.

על הבימה שנבנתה במערב הכיכר, "מול השמש העולה", עמדו שני כסאות גדולים, מפוארים בקישוטי משי ופיתוחי כסף, זה לצד זה, ולצידיהם שני סולמות עליה, נטויים לצד צפון ולצד דרום, למלכה ולמך שיעלו זה מכאן וזו מכאן וייפגשו באמצע הבימה, ממעל לשני הכיסאות הועמד צלם גדול, תבנית שלהבת, אליל השמש של עמי תימן...

אף היהודים נתקבצו כולם לבית הכנסת "בראש", שהוא בית הכנסת הגדול ובו היה רגיל ר' בנייה להתפלל ולעסוק בתורה, ויצאו משם עטופי טליתות וחבושי מצנפות צחורות, ובראשם אחיטוב הישיש וספר תורה בין זרועותיו...

משהגיעו לרום הכיכר, מקום שהאצטגנינים הועידוהו ליהודים מפאת היותו מול ירושלים... נשא אחיטוב עיניו לצד בימת המלכות ומיד נרתע לאחוריו ורמז ליהודים שיישבו לארץ ויעשו עצמם כאילו אינם...

"השם יצילנו השם", התלחשו המתלחשים ורמזו המרמזים. עד שהבינו כולם סוד המאורע, נרתעו ונזדעזעו וישבו תחתיהם בקוצר רוח כאילו היו שבויים שהובאו לכאן בעל כורחם ושלא מדעתם...

תקעו החצוצרות ורעמו התופים. המלכה הופיעה וצעדה אל הבימה בלוית זקן השרים מימינה וסופר החצר משמאלה ומלפניה ומאחריה, המון עבדים ושפחות שנשאו מחתות קטורת ובדי בשמים ופלטו מגרונם יללות שמחה...

יוסף, שהיה צריך להופיע ולצעוד למול המלכה, באותו רגע שהיא תצעד אל הבימה, לא הופיע. תמהו אנשי ההמון, ונעלבה מאוד המלכה, בייחוד גברה תמיהתה כאשר זרקה מבטיה לעבר היהודים וראתה כיצד יושבים דוממים ורוגזים.

פנה זקן השרים לעבר היהודים ושאל:

"איה המלך, מדוע אחרו פעמיו?"

קפץ אחיטוב הזקן ממקומו, הניח את ספר התורה מבין זרועותיו ובהצביעו על פסל השמש קרא בהתרגשות:

"לא ייעשה כן בישראל להעמיד צלם באפריון מלכות... וספר תורה בצידו!"

יצא אחד השרים ממקום עמידתו ונתעצם עם אחיטוב:

"לא ייעשה כן בארצנו להכתיר מלך בלי פסל השמש לימינו. זהו אליל מלכותנו ולא נשנה מנהג אבותינו..."

המלכה ראתה והבינה שריב דברים עלול להתלקח ולהפך לתגרה ממש, ספקה כף אל כף דרך גערה כדי להסות את הנצים ואמרה:

"אצאה! (הס, שקט) שמעו אלי, בני תימן ונאמני כסא בית שבא: הלא קיבלתם עליכם את דת היהודים ואיך תהינו לעשות מעשה שנוא על דתם. התימנים לא ישנו דיברתם לעולם וכאשר אמרנו כן גזרנו וכן נקיים..."

נענה זקן השרים בלב ולב:

"כרצון המלכה כן נעשה וכן יקום. סלקו את הפסל מכאן." סיים דברו דרך ציווי וקפידה.

אחדים מן השרים חרקו שיניהם וקימטו מצחם וגם התפרץ אחד מתוכם כאומר לצעוק ולמחות אלא שרעיו עיכבו בעדו...

אף היהודים העלימו עינם ודיים שהצלם סולק, ולכן פצחו פיהם בשיר ודרך שורותיהם עבר המלך, בדרכו אל הבימה, כשהוא לבוש בגדי מלכות, אביו אוחז בזרוע ימינו ואחיטוב הולך לשמאלו, אלא שהכול הבחינו בעצב הנסוך על פניו ובראשו המורכן.

ירדה המלכה מעל כסאה לקראתו, לחצה כף ידו, משכתו והושיבתו על הכסא, שנועד לו בצד כסאה, וישבה גם היא. עבד מעבדי המלוכה התקרב ומסר לידי זקן השרים את כתר המלוכה. זקן השרים קיבלו והניחו על ראש המלכה. המלכה חזרה והרימה את הכתר מעל ראשה והניחתו על ראש יוסף כשזקן השרים ואחיטוב מסעדים לה בהנחתו כאילו היה כבד מנשוא...

אף ר' בנייה קיבל מידי אליעזר שמשו זר זהב והושיטו ליוסף. יוסף קיבל אותו והניחו לראש המלכה. ושוב תקעו החצוצרות ורעמו התופים וכל העם קראו: "יחי המלך!" "תחיי המלכה!"

אז עמד זקן השרים, הניף מטהו בחלל האוויר וקרא:

"הסו, הסו, בני תימן וגזע שבא. יום גדול לנו היום. יוסף בעל התלתלים ימלוך עלינו עד עולם. מעתה הוא אדוננו ואנחנו עבדיו כולנו. כאשר יצווה כן יקום. נשמור אמונים למלכותו ונקיים בפינו ובלבבנו את דתו. יחי המלך! תחיי המלכה!"

ענו כל העם קול אחד:

"יחי המלך! תחיי המלכה!"

מיד פסע אחיטוב הישיש כמה פסיעות כמתקרב לצד הקהל ופתח:

"אחים יושבי תימן. לפני מאות שנים באנו להתגורר בארץ מולדתכם במצוות שלמה מלכנו ובמצוות מלכת שבא המהוללה. ידענו את אבירות לבכם והוקרנו אתכם על כל חסדכם. מעולם לא באה חרב בין איש יהודי ואיש תימני כי חרב בחרב נשקה.

גם כשנחרבה מלכות יהודה וירושלים, לא נהפך לבבכם להרע לנו וקיבלתם בחסד את אחינו הגולים מיהודה אשר באו הנה לחסות בצילכם. אבירים הייתם מעולם ואבירים אתם היום. כאבירים המלכתם את יוסף אחינו עליכם ואף הוא ינהג בכם כאביר וירים את כבוד חרב בני תימן נגד כל אויביהם. אחת נבקש מכם, תאמינו באלוהים אחד ומיוחד ואל תתעו בהבלי הכושים והרומאים, הנושאים בפיהם אליכם אמונת הבל ובליבם מזימות רשע לכבוש ארצכם ולהשפיל כבודכם..."

"ואתם, אחי היהודים! בואו ונברך את אלוהינו על כל אשר גמלנו טוב. אחינו יוסף ימלוך עלינו וכולנו נהיה איתו באחדות גמורה, ונישא תפילה שהמקום ימהר יחישה ביאת הגואל, וישוב יחיה את ארצנו, ויראנו בנין מקדשנו, ויזכנו לראות בשוב עטרת יהודה ליושנה, אמן!"

נענו היהודים בקול זמרה ואמרו: "אמן ואמן!"

וכל העם המשיך אחריהם כהד: "אמן אמן!"

וככלות אחיטוב את דבריו עמד ר' בנייה והוציא נרתיק מחיקו, שהיה מוכן בו אפר מקלה, קמץ ממנו באגודלו ואצבעו ומרח בו על מצחו של יוסף בין עיניו, במקום הנחת התפילין, ואמר בקול נרגש ורועש:

"זכור בני אבל ציון וירושלים. גם בשבתך על כסא מלכות אל ירום לבבך ואל תשכח..."

פרש יוסף כפיו כלפי שמים ואמר בבכייה:

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי..."

לא הספיק לסיים פסוקו והנה נשמעו מתוך עדת היהודים געיות בכייה בשברון לבב מפי שני זקנים, איש ואשתו:

"נחמיה, נחמיה בני. הכול שמחים ואתה, איכה? איפה נעלמת מעיני, נחמיה, נחמיה בני!" זעק הזקן.

"צפנת, צפנת יחידתי, מה אירע לך בתי, אוי... אוי..." זעקה הזקנה.

דממה נשתררה ומבוכה גדולה. הסוסים לא צהלו, החצוצרות והתופים נדמו, יושבי הבימה כמו רותקו ושותקו ובקרב הקהל עצמה המבוכה...

אותו רגע הופיעו ועלו על הבימה כשהם רצים, שפחת המלכה ושמעון הטברני ובין שניהם, שלובים זרועותיו בזרועותיהם... נחמיה, פרוע ומדובלל אך נרגש לשחרורו וביותר למראה עיניו...

האב והאם קפצו מתוך הקהל כמטורפים, דילגו ועלו על הבימה, ועד שהספיק האב להגיע אל בנו, לחבקו ולנשקו, נפלה האם מתעלפת. ר' בנייה, אחיטוב הישיש ושפחת המלכה חשו לעזרת האישה והשיבו את רוחה. חזרו האב והאם וחיבקו את בנם, זה מכאן וזו מכאן, והעתירו ברכות על ראש שפחת המלכה שהביאה אותו לכאן...

נענתה שפחת המלכה ואמרה להם:

"תודתכם ובירכתכם תחול תחילה על ראש האיש הנכבד הזה שבא אלינו לברכה מארץ ישראל" אמרה והצביעה על שמעון הטברני. "הוא הערה את נפשו למות. עשה לילות כימים ולא חשך מעצמו תלאות וחרדות עד שהצליח להבריח את עבד מלך הכושי ומרעיו ולהציל את נחמיה מבור שביו..."

נענה שמעון הטברני ואמר:

"אלמלא שפחת המלכה הייתי אובד גם אני. היא קידמתני בעצתה ובעזרתה, וכאשר נכנסתי לבור השבי, העמוק כתהום, כדי להציל את נחמיה, ולא יכולתי לצאת משם, באה ושלשלה חבל ודלתה את שנינו והצילה את חיינו יחדיו, כי כן תבורך מנשים אשת חיל כזאת".

הפסיקם יוסף ונשא דברו אל נחמיה בקול נרגש:

"נחמיה ידיד נפשי, גדול אושרי היום, כי הציל ה' את נפשך מבין שיני אריות ויוציאך לחיים חדשים וכעת תשמח בשמחת כל הקהל. רק נפש אחת חסרה מעמנו היום, הלא היא צפנת אחותך... חמדת לבי... אשר נפלה בידי בני עוולה..."

אמר בבכי חנוק, שגברה עליו התייפחות האם...

אז פנה יוסף אל האם להרגיעה, לאחר שמחה דמעות מלחייו והתאמץ להיראות כמתגבר:

"גשי נא הלום, אם צפנת. את צפנת לא אשכח לעולם. נקום אקום את דמה מידי שפכיו שבעתיים אל חיקם, בי נשבעתי!"

אף בקהל געו רבים בבכייה, אנשים ונשים, צעירים וזקנים.

ושוב פנה יוסף אל שמעון הטברני ואמר לו:

"זכות גדולה נתגלגלה על ידך שהצלת את נחמיה, ומה הגמול ישווה לך..."

היסה שמעון הטברני את הקהל ואמר:

"מרנן ורבנן, המלך והמלכה תתברכו ברכה צפונה וירבה אלוהים בטובכם ובשמחתכם. צפנת ה'מרוחמה' זכתה לחיי עולם הבא, אשריה ואשרי חלקה... אך כבוד השם וכבוד החיים מחייב כי ניתן את לבנו אל החיים... נפשי משתוקקת לראות היום גם את נחמיה בחופתו... חגלה אחות יוסף ראויה לו והוא ראוי לה והייתה חופתם נחמה ליוסף ולנחמיה ובייחוד לאביו ולאמו... והיה זה שכרי גם אני..."

נתרגש ר' בנייה וענה כמצטדק:

"לו יהי כן. נחמיה לא יסולא בפז, ובחפץ ויקר אתן לו את חגלה בתי לאישה..."

מיהרו העבדים והמשרתים ובראשם שפחת המלכה, שמעון הטברני ואליעזר שמש הנגיד, והלבישו לנחמיה מחלצות ואחר הביאו את חגלה בלוית חברותיה, ששרו ותופפו ורקדו לפניה ואחיטוב קידש אותם בפרוטה...

זקן השרים ציווה למנגנים לנגן, ולמזמרים לזמר. ניגנו המנגנים וזימרו המזמרים, רקדו הגברים ורקדו הנשים ונתלקחה שמחה גדולה ונלהבה:

מי לא שמח ולא רקד ולא שש ולא קפץ ולא שתה לרוויה מהיינות המשובחים ולא אכל לשבעה משמנים ומעדנים?

אבותינו היו רגילים לומר לבניהם ובניהם לבניהם שלא בלבד כל יצורי בראשית, אדם ובהמה חיה ועוף, צמחים, דשאים, עצים ואבנים אשר בארץ מתחת, אלא אפילו שמי השמים, הכוכבים והמזלות ממעל יצאו מגדרם באותו היום, רקדו עם המרקדים וצהלו עם הצוהלים והיו חגים כחוגגים ונעים כשיכורים...

אותו יום נעשו עבדים כאדונים ואדונים כעבדים, עשירים כעניים ועניים כעשירים, בעלי מומים כאילו אין כיופיים בעולם ויפי תואר ומראה, כבעלי מומין... בקיצור, עליונים למטה ותחתונים למעלה. ולא הייתה שום בריה שלא נעשתה היפוכה מרוב החדווה והשמחה ששמחו והלגימה היתירה שלגמו. אף אני שמעתי מפי מי ששמעתי שבאותו יום זרמו בעיר כמים יינות ואפרסמונים, ונתגלגלו נתחי בשר צלויים, שכל נתח ונתח מהם מלוא חופנים, ולא עוד אלא שגלגל חמה ושאון המון חוגג נתערבבו בחלל ונסרו דרך נגינה ושיר...

רק פניו של יוסף היו מפיקים עצב ויגון, כמי שלא רוחם ולא נוחם...

יא.

לכל דבר יש תכלה וקץ, אפילו לשמחת העם ביום המלכת יוסף וחופתו. תם ונשלם הכול. ואף על פי שהד השמחה ותהילת החגיגות והתענוגות עוד נישאו בפי כל ימים רבים לאחר מכן, הרי נטל יוסף מאותו יום ואילך בעולן של צרות ודאגות שאין קץ להן. וראשיתן הייתה פטירתם של אביו ר' בנייה הנגיד וזקן העדה ר' אחיטוב, שנלקחו לבית עולמם בשבוע אחד כאילו נועדו יחדיו ללכת למנוחות שאננות ולעזוב את יוסף לאנחות.

במלאת שלושים ימי בכי אביו, הופיע שמעון הטברני לפני יוסף בארמון מלכותו וביקש ממנו רשות לחזור לארצו. יוסף, שראה עצמו מיותם ובודד, ביקש משמעון הטברני להישאר כדי לעזור לו בעסקי המדינה. נענה שמעון להפצרות יוסף בתנאי שיתמנה להיות משנה למלך ויוסף הסכים לכך.

משנודע הדבר לנחמיה קצף ורגז תחתיו...

"הכיצד?" היה נחמיה שואל. "איש זר יהיה משנה למלך ואני מה?"

מה עשה? עמד וברח מלפני יוסף בהיחבא ואשתו חגלה אחות יוסף עמו עד שהגיע לעיר נג'ראן בצפון תימן. לא ידע נחמי שבעיר זו רבו הנוטים והנוהים אחרי עבד מלך הכושי ותורתו, והוא עצמו מסתתר בעיר זו אצל בני בריתו.

אותו יום שהגיע לעיר, טרם פרק מטענו, וכבר נקהלו סביבו המונים רבים, מי מתוך סקרנות לראות פני גיסו של המלך, שנמלט מבור השבי לאחר שהונס עבד מלך הכושי, ומי כדי להתגרות בו ולהתנקם בו. ממלחמת דברים עברו למלחמת ידיים וחרבות ולא נתקררה דעתם עד שביתרו את גופם של נחמיה ואשתו ושלחו את ראשיהם הכרותים ב"מתנה" ליוסף כדי להרעימו ולהרגיזו...

כשנודעו הדברים ליוסף חשך עולמו בעדו וחמתו בערה בו. מיד הזעיק את שרי צבאותיו וציווה עליהם לרדת בחיל כבד אל נג'ראן ולהכרית תושביה כולם.

וכך עשו. במשך לילה אחד נמחו כל תושבי נג'ראן מעל פני האדמה, לא נשארה שם נפש חיה.

רק עבד מלך הכושי ניצל בערמתו הרבה. ומשהצליח להימלט עמד ויצא בדרך אל קיסר קושטא יוסטין הזקן, שם עפר על ראשו וקרע בגדיו וכשהגיע אל הקיסר זעק זעקה גדולה ומרה לפניו, על המלך היהודי בתימן ועל תעלוליו...

נמלך הקיסר ביועציו ושריו ושלח איגרת אל כל מלכי מזרח ומערב וביקש מהם לצאת למלחמה במלך היהודי בעל התלתלים וביהודים בכל מקום שהם...

שעה שהמלכים היו ממתיקים סוד עצה כדת מה לעשות, יצא שמעון של המלך יוסף בקהילות ישראל, והריצו איגרות ושליחים אליו בבקשה לקום ולהושיעם מידי נוגשיהם ומעניהם בארצות גלותם. אחת, ביקשו ממנו לעלות בחיל כבד על ארץ ישראל, לכבשה ולהקים בה מחדש את מלכות ישראל... גברו התקוות ועצמו התהילות בכל בית ובכל קהילה בישראל. לא הייתה קהילה אשר לא חשבה כי הנה בא קץ הגלות וקרבה עת הגאולה.

הגיעה שעתם של פוסקי הפסוקים ומחשבי הקיצין:

הללו אמרו: יוסף שמו וקיימא לן שלפני משיח בן דוד יבוא משיח בן יוסף... והללו דרשו: "אלוה מתימן יבוא".

"עורי צפון ובואי תימן", כלומר יתעוררו גולי הצפון ויבוא מלך תימן לגאלם.

אחרים דרשו את מנין אותה השנה שהיה דרפ"ה (ראשי תיבות: דור רואה פני המשיח), ועוד כיוצא בזה פסוקים, דרשות וגימטריות למכביר.

יוסף גם הוא לא השיב פניהם ריקם וענה לכולם בדברי נחמה והבטחות, כיאה למלך אדיר וחזק כמותו. אף הזעיק כל בחור וטוב והכין וערך את צבאותיו לקראת היום הגדול והנורא בו יצא למלחמה בעד ישראל וארצו ויפלו כל הגויים לפניו כעמיר מאחרי הקוצר...

בינתיים נמנו וגמרו מלכי אומות העולם לשלוח צי וצבא גדול אל מלך כוש, והוא יצא בראשם למלחמה עם יוסף בעל התלתלים.

כשנודע ליוסף זממם, יצא בראש חילו העצום לקראת צבאות מלך כוש, הוא והמלכה והמשנה למלך עימו.

הקרב התחולל בבקעת "צפר" ונמשך ימים רבים. יד צבאותיו של יוסף הייתה על העליונה וכמעט גברו על אויביהם, אלמלא מעשה שהיה:

בליל אופל חדרו אנשים ממחנה האויב אל מחנה יוסף ובעזרת חבר בוגדים, מן הגויים שבמחנה יוסף, התקרבו אל אוהל משכנו של יוסף במזימה לתפשו חי ולהוליך אותו ואת אשתו בשבי.

יוסף שהרגיש בדבר קפץ, הוא ואשתו ושמעון הטברני משנהו על סוסיהם, שלפו חרבותיהם ויצאו לקרב עם אויביהם. אך היו מעטים כנגד רבים ובתנופה ראשונה נהרג שמעון הטברני ונתפשה המלכה בידי השובים. יוסף עצמו נאבק עם רודפיו עד עלות השחר והפיל בהם חללים כשהוא דוהר על סוסו אילך ואילך.

עם עלות השחר ראה יוסף את עצמו עומד לפני נהר אדיר שמימיו זעפו וגרפו אבני אש ואלגביש גדולות ועצומות ומאחריו ומשני צידיו מחנות אויבים עטים עליו כארבה...

פתח יוסף פיו ואמר שם של קדושה ומיד נח הנהר מזעפו וחרבה בו חלקה קטנה בשביל לעבור בה. הוא אך עבר בה רכוש על סוסו אל עבר הנהר ומיד חזר הנהר לקדמותו וזעף וגרף אבני אש ואלגביש ביתר שאת וביתר עוז.

אויביו שדלקו אחריו, עמדו נדהמים בפני מורא הוד הנהר והמאורע.

יוסף קרא אליהם בקול גדול ועליז:

"עוד אשוב אליכם בחיל כבד ועצום, ואשיב נקם שבעתיים אל חיקכם... ואת ישראל וארצו אגאל מידכם לעולם..."

גמר דברו ונעלם מעיניהם, והם חזרו למקומותיהם בבושת פנים ובמבוכה רבה...