חלק א   חלק ב-ג    חלק ד-ה   חלק ו-ח     חלק ט-יא

בעל התלתלים
סיפור יוסף דו-נואס – היהודי שמלך בתימן

 

ד.

אותה שעה ישבה חבורת צעירים יהודים, ובראשם יוסף בעל התלתלים, בנו של ר' בנייה, ב"עזרה" של בית הכנסת מוכנים ודרוכים לקדם פני הפורעים אם יבואו, ובינתיים שחו בעניין המאורע ברוב רגש וברוב דברים, זה אומר בכוח, וזה אומר בכוח, זה מגיד עצה וזה סתרה, וכולם כאחד מודים שעוד לא הייתה שערורייה כזאת לישראל מיום גלותם לארץ תימן ועד היום הזה. אלא שסבורים היו כי הרעה הזאת באה מחמת רפיון רוחם ופחדנותם של "עיני העדה" וזקניה, שרואים צל הרים כהרים, ואינם נותנים לצעירים להראות נחת זרועם וגבורת חרבם כדי להשיב לחורפיהם מלחמה שערה ולמען ישמעו הגויים וייראו...

אי לכם זקנים מיושבים בדעתכם יותר מדי... אנחנו בחורי ישראל לא נחשה ולא נשקוט! בחרב נדבר עם כל צר ומתנקש! אתם שבו לכם שם, שפופים בכותלי בית המדרש ועוסקים בתורה. אנו לא דרכנו דרככם ולא מעשינו מעשיכם! הלתת גוונו למכים, לחיינו למורטים וצווארינו לשוחטים? לא. עצה זו לא תקום ולא תהיה!

רגשו כולם ורעמו שעה ארוכה והשתלהבו עיניהם ורתחו דמיהם בקרבם והיו רוגשים והולכים שעות ארוכות. רק יוסף בעל התלתלים, ישב שוקט ודמם, תוהה והוזה כאילו לא ישב בקהל רעיו. משהרגישו בכך פנו אליו תמהים ושאלו לפשר שתיקתו.

נענה יוסף כמתעורר וסיפר, תחילה דרך שלוה, אבל במשך סיפורו הלך ונתלהב והלהיב את שומעיו, עד כדי שכחת עצמם ומקומם.

"...אני, אחי, כמו רוח נשאתני ותנחני בפתח מערה בראש הר רם ונישא, וסביב ההר ים גדול ורחב ידיים, המלחך את צלעות ההר בגליו הגועשים. עצום המראה ונורא הודו... בפתח המערה עמד איש גבוה מאוד, רחב גרם ורב עצמה וחרב אבירים חגורה במותניו. זרועותיו כקורות בית הבד. רגליו כארזי הלבנון ועיניו כלפידים. מראהו הטיל בי חרדה ואימה גדולה, ואכרע לרגליו אפיים ארצה... פתאום נגעה בי יד האיש וירימני בעורפי וידבר אלי כדבר איש אל רעהו לאמור:

"אל תירא ואל תחת בני. שלוח שלחתי להביאך הנה למען הוראותיך את המטמון המופלא אשר הופקדתי עליו ואת האיש הקדוש השמור כאן ימים רבים והוא מצפה עד אשר תגדל ותתחזק ואז יעמיס על שכמך שליחות גדולה".

"נטל האיש מפתח גדול ופתח את פתח המערה והכניסני פנימה, מחדר אל חדר ומקומה אל קומה. פתח לפני מדורות עליונים ותחתונים, אוצרות אדירים ומדהימים לא ייספרו ולא יימנו ורוח אנוש לא תתארם. במדור הראשון, ראיתי חרבות ושריונים ומקלעים. במדור השני, ראיתי אבני אש ואלגביש. במדור השלישי, ראיתי אוצרות חיטה ושעורה ושמן. במדור הרביעי, ראיתי סוסי אש ורכב אש. במדור החמישי, ראיתי המון עצום של צבאות סדורים מחנות על דגליהם באותות. במדור השישי, ראיתי שבעים זקנים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה. ובמדור השביעי ראיתי אולם רחב, עוטה ערפל ואפלה, ואיש יושב בפינה, אסור בנחושתיים ומלא פצעים, חובש לזה ומתיר לזה. רק נר אחד דולק נכחו ולאורו הבחנתי שתי דמעות בעיני האיש הכבול, וערימת מגילות לפניו, מהן גלולות ומהן פרושות, והוא קורא בהן..."

ויען האיש ויאמר לי:

"בני, צפה ציפיתי לך שנים על שנים ודורות על דורות שתבוא ותגאלני. עד מתי אשאר כאן כבול באזיקים, ואחי בני עמי נאנקים ונאנחים בכל המקומות אשר גלו לשם תחת יד  צוררים ונוגשים? הנה ראה, המגילות האלה, צרות עמי צרורות בהן..."

"עתה, קום קח את כל האוצרות האלה וצא להילחם לישע עמך ולישע משיחך... בך בחר ה' לסול נתיבות לפני, לפתוח שערי גאולה לכל הנענים והמדוכאים מבני עמי ולגאול את חרפת גלותם בגויים..."

"טרם כילה האיש לדבר והנה נדלקו מעליהם נרות רבים וירבה האור כשלהבת יה. האיש הותר מאזיקיו ונרפאו פצעיו, ונקהלו כל הזקנים סביבו והמון צבאותיהם סביבם, תקעו בשופרות והריעו וענו כולם ואמרו 'שבת שלום', 'שבת שלום'!"

"אז הסבו לשולחנות ערוכים מכל טוב, עין לא ראתה... אכלו ושתו, והאיש פתח פיו כמפיק מרגליות, דברי תורה וחכמה נכוחים למבין ונפלאים ליודעי בינה, מה שאין הפה יכול לספר".

"אף אני ישבתי לפניו ואנשיו סביבו, שמחים במנעמי גוף ונפש עד מוצאי השבת, ואז כבו הנרות בבת אחת, פרט לאחד שנשאר דולק נכחו, וחזרו האנשים איש איש למקומו, ונקשרו האזיקים לרגלי האיש, ושבו הפצעים לגופו, והוא חזר וחבש פצע והתיר פצע והיה פותח המגילות שלפניו וגוללן כמקודם ועינו בוכייה ומגרונו נתמלאו אנחות:

"עד מתי? עד מתי?"

"מיד נטלני שומר המערה, הוציאני החוצה והעלני על ספינה שעגנה בחוף עוטה חושך ואפלה. הספינה הפליגה ואני הקיצותי והנה חלום..."

השומעים שישבו רתוקים למוצאי פיו של יוסף נתעוררו קמעה, אחדים מהם עפעפיהם כאילו היו נרדמים וחולמים יחד עמו בחלומו.

פתח אחד מהם, נחמיה שמו ואמר:

"היטבת לחלום, יוסף!"

נענה בחור שני, עקיבא שמו, ואמר:

"זה החלום ומה פשרו?"

נתערב בחור שלישי, עזריקם שמו, ופסק:

"חלום יוסף, גדול הוא! אין זאת כי מן השמים הוכיחו שבאה עת תקומתו ויוסף ילך בראשנו!"

נענו כולם ואמרו:

"מלוך תמלוך עלינו, אחינו יוסף, גם משול תמשול בנו, גם גאול תגאל את עמנו. חזק ויהי אלוהים עמך!"

היו יושבים ושחים באותו חלום כל אותו הלילה, זה פותר וזה סותר, זה מפרש וזה סותם, וכולם הבינו והאמינו כי מאת ה' הייתה זאת היא נפלא בעיניהם...

ה.

במוצאי תשעה באב, נתקבצו כל ראשי ועיני הקהל, זקנים וצעירים, לבית הנגיד ר' בנייה במצוותו. בזה אחר זה הופיעו ונרגילותיהם בידיהם. החשובים שבהם הביאו "נושאי כליהם" את נרגילותיהם. אליעזר, שמש הנגיד, היה מקבל את פני הבאים כל אחד ב"ברוך הבא", לזה היה מרחיב בקולו ולזה מקצר, איש איש כערכו, והם עונים: "יתברך כל ישראל בנחמת ציון". אליעזר היה מושיב את הבאים איש איש במקומו המיועד לו, מתקן את צינור הנרגילה ומעמיד עליה את גולת הטבק והאש ומושיט את קצה הצינור לאורח והלה מוצץ ונושף כרגיל וכמנהג. אף שמעון הטברני נכנס והסב עם כולם ככולם, אלא שלא באה נרגילה אל פיו שלא היה רגיל בכך.

האחרונים עודם באים והראשונים כבר משיחים בענייני היום...

זה אומר: קשה היה הצום והאבל היום וזה עונה: קשה ממנו עגמת הנפש שבאה עלינו כחתף, והשלישי מקשה: ומי יודע מה עוד צפוי לנו ואילו מזימות רוקמים סביבנו. אף אליעזר השמש, שהיה איש דברים, נתערב אגב עשיית מלאכתו בפיטום הנרגילות ואמר באנחת חרון:

"הוסיפו הרשעים הללו יגון על יגוננו יימח שמם ושם זכרם".

והנה נכנס אחיטוב הזקן. התרוממו המסובים עד חצי קומתם לכבודו. אחדים הושיטו לו יד עזר, ואליעזר השמש בראשם והושיבוהו אל מקומו בקרן זווית. אף אליעזר סלסל ארוכות בברכתו לכבוד הישיש:

"ברוך בואך, אחיטוב זקננו."

נחפז אחיטוב אל מקומו משום טורח הציבור והפטיר בשפתיו:

"ברוכים תהיו כולכם, בני, וברוך תהיה אליעזר", השתעל קמעה ופתח באנחה חטופה:

"תשעה באב היה תמיד יום מועד לפורענות. כל צרות ישראל באו עליהם בתשעה באב מאז ומעולם".

נענה האברך נחמיה בפחזות ואמר:

"מעולם עוד לא אירע לנו בתימן כמו שאירע הפעם. גברה חוצפת צוררינו למעלה ראש".

עודם שחים והנה נכנס ר' בנייה, מתוח ורציני, וכל המסובים עמדו לפניו. אליעזר השמש מיהר להתקין את מקומו ואת כר ההסיבה שלו. נשתררה דממה. אף ר' בנייה שהה קצת מתוך שתיקה ותמיהה והיה כמסתכל בנקודה אחת, ואחר פתח כמתעורר ואמר:

"שמעו אלי נכבדי ארץ תימן, אחי, בני וידידי. לא דיינו במה שעשה לנו אותו רשע וכנופייתו לפנים, אלא, שהיום חזקה עלינו מצוות המלכה ושריה לעמוד מחר בפני מועצת הזקנים למשפט מופת עם כהני האלילים ועם שליחי הנוצרים, להוכיח אי תורה ואמונה נאמנה יותר. ועוד נגזרה גזרה משונה, שמועצת הזקנים לא תחרוץ משפטה אלא לאחר שכל אחד מן הצדדים הבאים במשפט יעבור עם ספר תורתו בידו, מעל לאותו פיר אשר בראש הסלע הנמצא במרחק כמה מילין מן הארמון, ושממנו פורצת פעם בפעם לבת אש. מי שיעבור ולא תפרוץ לבת אש אלוהיו עמו ותורתו אמת".

דממה כבדה נשתררה במסיבה. התפרץ הבחור נחמיה והפסיקה:

"השמיענו נא את עצתך, אחיטוב זקננו!"

נענה אחיטוב באנחה, כשהוא מסלסל מקצת זקנו ופאותיו:

"אח, אח, באו עלינו ימי דאגה ומגור. לבי תוקפני כי ייהפך המשפט למשפח והאמת תהיה נעדרת. אין זאת כי תואנה הם מבקשים לנו, וכל זממם הוא להוקיע כבודנו וכבוד תורתנו לעיני גויי הארץ, ולגזור עלינו גזרות קשות אשר לא שיערנום..."

קפץ נחמיה והפסיקו:

"ה' אורנו וישענו, ממי נירא!"

כאן נתערב שמעון הטברני ואמר:

"שמע נא נחמיה, וישמע אלוהים בקול עמו. עבד מלך הכושי, הדוגל בדת נצרת, זומם לתפוש את השרים והיועצים בלבם למען כבוש את המלכה בעזרתם והייתה לו אישה.

ומלכות תימן תיפול בידו ובידי מרעיו כפרי בשל וכחפץ לב מלך כוש. סבורני שגם נפש המלכה חשקה בו, לכן מצווה לעמוד כנגדו ולהכשיל מזימותיו".

נענה אחיטוב הישיש והשיב:

"אוי לנו אם ננצח ואוי לנו אם לא ננצח. אם המשפט יצדיקנו וגברה קנאת משנאינו. ואם המשפט ירשיענו והותר דמנו".

ובנשוא עיניו כלפי שמים אמר:

"מאריה דעלמא! כלום זקוקה תורתך שנתת למשה בסיני לעמוד בדין לפני עובדי אלילים נבערים מדעת וחסרי בינה? ולא רק במשפט דברים ישפטונו אלא גם באש יבחנונו! ומה נעשה אנחנו בדלותנו? אירע לנו נס כאשר אירע לחנניה מישאל ועזריה? כלום ראויים אנו לנס? ואם יארע נס...?"

כה אמר וכה הוסיף אחיטוב בספקו את כפיו ובהרימו עיניו כלפי שמים...

ושוב התפרץ נחמיה בבהילות כדרכו:

"אולי נלך לחלות את פני המלכה ונבקש ממנה להסיר מעלינו את רוע הגזרה הזאת, הלא מלכת חסד היא? ושמא מוטב שנסור אל שפחתה ובעזרת ,מתן בסתר תדבר על לב מלכתה...?"

נצטחק ר' בנייה ואמר:

"צעיר אתה לימים, בני, ולא תדע מזימות נשים... הלא בעצת השפחה ובמצוות המלכה נגזרה הגזרה הזאת ורבות מחשבות בלבבן..."

נשתררה דומיה.

פתח נחמיה בריטון והמשיך בהתלהבות:

"מרנן ורבנן! למה נאבד זמננו לריק במועצות ודעת! נחגור נא חרבותינו ונעשה באויבינו כלה! לא נחמול על מלך ושר, את כולם תאכל חרב גבורתנו!"

הפסיקו אחיטוב הישיש:

"נקל להילחם בהבל פה... רבים אויבנו כארבה ומשנאינו כעפר הארץ. מה אנו, מה כוחנו ומה גבורתנו. עצה נא לכם עצה: קומו ונבוא כולנו לילה במחילות ההר אשר ממזרח לעיר, ושם נשב עם נשינו וטפנו עד יעבור זעם הגזרה. הלא ממלכת תהפוכות היא הממלכה הזאת ולא ירחק היום ורחקו מחשבתם מעלינו ואז נשוב לביתנו ולמלאכתנו ועם ה' בשלום".

יוסף, שישב והקשיב רב קשב לדברי כולם, נתרתח למשמע דברי הישיש והאברך נחמיה, וקרא באנחת כאב:

"לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה. מה המורא אשר תקף אותך, מורי אחיטוב? האם עכברים אנו כי ננוס אל המערות? ואתה, רעי נחמיה מה רוח הגבורה אשר לבשת פתאום בעת אשר עצה ודעת נבקש?"

"שמעו אחי ואבי: הלוך נלך אל המשפט ונבוא במופת בלי מורך ופחד. כי תורתנו אמת ואלוהינו אתנו, ומובטחני שלא נבוש ולא ניכלם. ואם יקנאו בנו, הן חרבנו שנונה! וכאשר נשלפה היא לא תשוב אחור".

נענו כולם ואמרו:

"צדקו ונעמו דברי יוסף".