חלק א   חלק ב-ג   חלק ד-ה   חלק ו-ח   חלק ט-יא

בעל התלתלים
סיפור יוסף דו-נואס – היהודי שמלך בתימן

 

א.

 בצלע הר נוקום, ההר הגדול הצופה פני העיר צנעא בירת תימן מצד מזרח, וצל גדול נטוי ממנו יומיום, עד חצי היום להנאת הבריות הבאות לחסות בצלו, היה בית המלאכה המלכותי ליציקת המטבעות, לא הרחק מן המקום הידוע כבית הכנסת" בראש".

אבותינו סיפרו כי בית הכנסת "בראש" נבנה בידי ראשוני היהודים שבאו לתימן ונחרב בעת שהוגלו אל אזור אחר בעיר צנעא הנקרא "אסאיילה", אך גם משם הוגלו בעת הגירוש למוזע בשנת התשל"ז וכשחזרו נאלצו להתיישב ב"קאע אליהוד", היא שכונת היהודים בזמננו. 

הממונה על בית המטבעות מטעם מלך תימן ושריו היה ר' בנייה, נגיד היהודים בתימן. מימים ימימה ועד היום הזה, בימי מלכי שבא לפנים ובימי מלכי תימן אחריהם, מקבל, שעל יציקת המטבעות יופקד אחד מגדולי היהודים, שהם נאמנים בני נאמנים, לא ימעלו ולא יבגדו.

ר' בנייה, איש נאה והדור, קומתו זקופה, זקנו ארוך אך לא רחב, ומשני צעדיו נשתלשלו שתי פאות ארוכות ומסולסלות. לבושו, קפטן רחב ששרווליו רחבים, למותניו, חגורה רחבה, ארוגה בחוטי כסף מעשי ידי אמן, ובמרכזה, על הבטן, רתוק נדן ופגיון בתוכו, שהניצב שלו עשוי מעצם של פיל ומשובץ אבני חן, ועל ראשו עטרה של משי מבהיקה בלובנה ובחוטי הזהב השזורים בה.

יושב היה ר' בנייה על אצטבה מרופדת כשרגלו האחת מקופלת תחתיו והשנייה כפופה כמו גשר, והוא מסב על כר הסיבה, עוסק בתורה ומחדש חידושי הלכה וטעמי תורה. בתו חגלה, ירבו כמותה, הייתה יושבת לפניו, משרתת אותו וגם רושמת מפיו את חידושיו. אומרים על חגלה בת בנייה, שהיה לה כתב יד שאין כיופיו בעולם, ובעודה צעירה העתיקה בכתב ידה תורה נביאים וכתובים. לאחר מאות שנים עמדו ממשפחת בנייה סופרים מעתיקים ובכללם צעירה מבנות המשפחה. הספרים שהועתקו על ידי משפחת בנייה, ובת בנייה, נמצאים במוזיאונים ובספריות הגדולות בעולם והם ידועים בתפארתם ובחן ערכם.

פעם בפעם היה ר' בנייה מרים עיניו מעל הספר ושולח מבט אל עוזריו, ואל שאר העובדים העושים במלאכה. אך לעתים רחוקות נזקק להעיר להם, שכן באמונה ובאמנות הם עושים.

וחמישה עוזרים מנהלים היו לו, ואלו הם: חסדאי השמעוני, הלל היזרעאלי, שמאי הגלילי, עזרא הלוי, חזקיהו הכהן, ובראשם יוסף בנו, אשרי יולדתו, עלם יפה תואר ויפה מראה, קומתו תמירה, גופו מוצק, עור פניו בהיר, עיניו דובשניות, שערו שחור ותלתלי ראשו יורדים על כתפיו, ולא לחינם קראוהו "יוסף בעל התלתלים".

אנשים למאות היו עושים במלאכה: זה כורה עופר מתכת מבטן האדמה וזה מתוכו, זה יוצק המטבעות וזה ליטשם, ובראשם חמשת העוזרים המנהלים, המנצחים על המלאכה. פעם כפעם נזקקו העוזרים המנהלים לעצתו ולחכמתו של ר' בנייה הנגיד, וכן ליוסף בנו שהיה חכם כאביו, חכמתו האירה פניו והוסיפה לו יופי על יופיו. אף הם היו חכמים בתורה ומלומדי מלחמה, זקופי גו וחוגרי פגיונות, למגן להם ולמפעלם מפני שודדים וגנבים, וגם לתפארת מעמדם כאנשים חשובים המקורבים למלכות.

יום אחד, ואותו יום ערב תשעה באב היה, בהיותם יושבים ועושים מלאכתם, נשמעה נקישה בדלת ומיד לאחר זה נכנס בזריזות איש קצר קומה, עיניו קטנות ומרמזות סוד חכמה ומזימה, לבושו שלא כמנהג המדינה וניכר שיהודי הוא, אך לא מיהודי המקום.

"שלום על ישראל", פתח האורח בקול חוגג.

"שלום על ישראל וברוך הבא", נענו העובדים.

"מי כאן ר' בנייה נגיד גולת תימן?" שאל האורח ומיד התקרב לצד דוכנו של רבי בנייה כמבין מעצמו, שזהו האיש שהוא מבקש לדבר אתו.

"ברוך הבא, ברוך הבא", אמר ר' בנייה, זקף עיניו והתרומם עד חצי עמידה, הושיט יד לאורח, ונשקו זה לידו של זה. לאחר מכן הושיבו לצדו, התקין לו כר להסיבה וחזר מחדש לברכו: "ברוך הבא, ברוך הבא. הכבד ושב בצל קורתנו".

פירש ר' בנייה בשמות כל עוזריו ובשם יוסף בנו, זהו פלוני וזהו פלמוני, וכולם הושיטו יד לאורח והוא הושיט להם את ידו, נשקו לו בידו ובברכיו, כמנהג בני תימן, והוא נשק את ידיהם ונפל על צוואריהם. בייחוד הגדיל לעשות בנשיקות על ידו ועל צווארו של יוסף. מיד אחר כך חזרו כולם איש איש למשמרת עבודתו, פרט ליוסף, שהתמהמה קצת לפני האורח ולפני אביו, משום דרכי כבוד.

רמז ר' בנייה לחגלה בתו, שתלך להביא "משהו" לאורח. יצאה חגלה וחזרה כהרף עין, בידה טס של כסף ועליו שתי פרוסות פת, שתי קמיצות מלח ושני אשכולות ענבים והגישה לפני אביה ולפני האורח. למראה הסעודה הדלה נלפת ר' בנייה ואמר לאורח דרך התנצלות: "אילו לא היה היום ערב תשעה באב, היינו מקדמים פני אורחנו בשולחן מלא כל טוב, כראוי לו, אך הואל נא אדוני לטעום מפתנו הדלה ותקום בינינו, "ברית פת במלח...""

נטל האורח את אשכול הענבים, הניפו בידו והסתכל בו ובחגלה שכיבדתו בפרי זה, ואמר: "מה יפה פרי זה, ישתבח בוראו. הלוואי ויש לנו בארץ ישראל פירות משובחים כמו אלו" אמר, ולא היה ברור אם הוא מתכוון לאשכול הענבים או לחגלה, או לשניהם כאחד.

"מה, מה, כבוד מר ורב מארץ ישראל?" נרתע ר' בנייה. "כן, כן, מארעא דישראל אני ושמי שמעון הטברני", נענה האורח.

חזר ר' בנייה ואמר כמתעורר מתדהמה: "ברוך הבא, וברוך שזימנך אלינו. ספר נא: השלום לאחינו שבטבריה, ואפשר יודע אתה מה שלום מרנן ורבנן בארץ ישראל ובגלות בבל ובמקומות אחרים?"

"מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו" (ירמיה ל"א), ענה שמעון בלשון המקרא. "רק בפרס, שפרה נחלת הגולים, אבל בבבל ובארץ ישראל גדולים ייסוריהם ורב צערם של אחינו מפני חמת המציק".

"ומי מציק להם?" שאל ר' בנייה.

"הנוצרים, נושאי הצלב בחסות קיסר קונסטנטין", השיב שמעון הטברני.

נאנח ר' בנייה אנחה עמוקה, נשא עיניו לשמים ואמר: "ישיב להם השם גמול כמעשה ידיהם", ובפנותו אל האורח הפציר: "בי אדוני, טעם מפתנו המובאת לך. הנה לפניך כד מים לנטילת ידיים".

פסח האורח על הפת וטעם מאשכול הענבים ואחר גחן אל ר' בנייה ואמר באוזניו כמלחש: "נגידי ונכבדי, דבר סתר לי אליך..."

חגלה יצאה מיד והניחה שניהם לבדם.

ר' בנייה ענה לאורח בהתרגשות ובנועם: "אמצא חן בעיניך, מארי. דבר נא ריבוני שומע עבדך. מי ייתן ונזכה לשמוע בשורות ישועות ונחמות..."

"בידיך אדוני... בידך... משפט ישועת ישראל ופדות שכינת עוזו. קום גאל!" אמר האורח בפסקנות כשהוא מורה באצבעו על ר' בנייה.

נתחלחל ר' בנייה חלחלה גדולה, נתכרכמו פניו ונתאדמו עיניו ובקושי פלט מפיו: "קטונתי מאד, קטונתי. מי אני ומי בית אבי כי אגאל את אשר הגלה ה'?"

"קוטנך, אדוני נגיד גולת תימן, עבה ממותני מלכים ושרים... הטה אוזנך אלי ושמע מהחל ועד כלה וישמע אלוהים לקולנו".

"דבר, דבר כל אשר עם לבך, מורי ורבי".

פתח האורח ואמר: "נגידי הנכבד, פעם העיר ה' את רוח כורש מלך פרס להעביר קול בישראל לאמור: "מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל"..."

"כן, כן", נענה ר' בנייה.

"זה היה בימי ראשית הבית השני, ועכשיו, העיר ה' את רוח מלך פרס בימינו, גם הוא שמו כורש, והוא מלך חסיד וחפץ לעשות לישראל כמעשה כורש הראשון ולבנות את הבית השלישי במהרה בימינו... אך בזאת ייאות לנו... בעזרנו לו לרשת מלכות תימן וארצה כדי להצילה מידי הנוצרים..." קרץ שמעון בעיניו ונענע בראשו.

"מה, מה? הייתכן?" שאל ר' בנייה בהתרגשות עצומה. "הלא גרים אנחנו פה, נכרים בארץ נוכריה, ומלכות תימן נוהגת עמנו בחסד ואיך נוכל להשיב לה רעה תחת טובה, היעשה כזאת בישראל?"

"כדבריך כן הוא", ענה האורח. "כי רק בחסד נחיה בגלותנו, וחסד לאומים חטאת. היום הם אנשי חסד ומחר ייהפך לבבם והיו לאנשי רשע ומה לנו כי נחוס על גויים...!"

נענה ר' בנייה ואמר:

"אבל דורות רבים אנו חוסים בצל ממלכת תימן ומעודנו לא אונה לנו כל רע."

"ישמע חכם ויוסף לקח", השיב שמעון הטברני. "הן זה לא כבר הומת מלך תימן בשדה המלחמה, ועל כיסאו תמלוך עכשיו אישה עולת ימים ומי לידינו יתקע שלא יקומו שרים צוררים, שימשכו את לבבה התמים לשנאה לכם ולהצר צעדי חכם?"

"ומה נעשה?" הצטדק ר' בנייה, "מוטב שנבטח באלוהי ישראל אשר לא עזבנו עד הנה. ואם נגזר עלינו מן השמים לרעה, נקבל, אבל לא נעשה עצמנו בוגדים ומורדים..."

שמעון הטברני משך את ר' בנייה לצד, כדי להמתיק סוד, ואמר לו: "תנוח דעתך, אדוני הנגיד. עניין מלך פרס לא היה ולא נברא אלא משל הוא, כדי לשבר את האוזן. דע לך שאין אני אלא שליח רבנן של טבריה, שהם שומעים ורואים כיצד מתעללים בני דת נצרת ביהודים, בכל מקום שהם מצליחים לתקוע יתד. וכבר נתרבו השמועות שהם מתכוונים לחדור גם לארצכם. רבנן של טבריה חרדים ודואגים מאוד על שארית ישראל וגם עליכם, שמא תגיע הרעה אליכם. אדרבה, הם מצפים ומקווים שדווקא מידכם תבוא ישועה לעמנו ולשם כך שלחו אותי לכאן".

חזר ר' בנייה וטען:

"ומה בידינו לעשות?"

"יש ויש בידך לעשות", השיב האורח, "בידך נמצא מפתח השלטון ומבטחו. אתה מוציא כסף וזהב מן האדמה ובמטבעותיך יכלכל בית המלוכה את כל השרים, העבדים ואנשי הצבא... אילו קיבלו שכרם מידך, כי עתה עבדוך מקטן ועד גדול כל אשר תאמר להם יעשו וכך תוכל להיות ממליך מלכים ולך המלוכה".

מרוב התרגשות שנתרגשו שניהם, עמדו על רגליהם והיו מהלכים אילך ואילך טבועים בים של עשתונות, שנראו בולטים בקמטי מצחם, והיו משיחים זה עם זה, פותח וזה עונה, זה שואל וזה משיב.

כיון שראה ר' בנייה את העובדים נרפים במלאכתם, מחמת סקרנותם לפענח את סוד שיחו וסייגו עם האורח המוזר, יצא עם האורח אל מחוץ לבית המלאכה. שם המשיכו בשיחתם באריכות, בנו עולמות והחריבום, שאין שום בריה שבעולם יכולה לספר...

יוסף יצא בעקבות אביו והאורח, הרחיק מהם כמאתיים אמה והיה צופה לצדדיו שמא מישהו יזדמן בקרבתם וישמע את סוד שיחם.

בינתיים עמדו העובדים ושחו ביניהם.

קרץ ר' חסדאי בעיניו ואמר:

"נראה שאורח זה נתן עיניו בחגלה בת נגדנו והוא מרבה לשדלו שיסכים לארש אותה למישהו, ואולי לו עצמו".

המשיך ר' שמאי אחריו:

"מבין ריסי עיניו ניכר שהוא שדכן מומחה, ערמומי וזריז ככל השדכנים, וגם 'קוצמרי' (קצר-קומה) כמותם."

הוסיף ר' הלל ואמר:

"המשל אומר: 'הלך השדכן לשדך לחברו ונמצא משדך לעצמו'".

צחקו כולם.

נזף בהם ר' עזרא ואמר:

"כלו מלאכתכם אחים וחדלו מן הרכילות!"
נענה ר' חסדאי ואמר: "צדקת ר' עזרא, צדקת! שאם ר' בנייה או יוסף בנו ישמעו את דברי הרכילות, אוי לנו מגערתם ומעונשם".

התערב ר' הלל ואמר:

"חלילה לר' בנייה מלגעור או להעניש את שכיריו. חסיד הוא וחסודים מעשיו וכל כוונותיו לשם שמים".

הפסיקו ר' שמאי ואמר:

"אל תאמן למתחסדים, ואל תבטח בצדיקים. רק בצד הערמה תשכון החכמה, והצדקנות אינה אלא כסות לרשעות..."

נתעקש ר' הלל:

"טוב הוא ר' בנייה ותוכו כברו."

נתערב ר' עזרא וטען:

"אבל יוסף בנו ודאי אינו כמותו, צעיר לימים הוא, רגזן וגם קפדן."

נתעצם עמו ר' הלל והשיב נכוחות:

"ואני סבור כי יוסף הוסיף מאביו חכמה וחסד עשרת מונים. באמת ראוי הוא, על פי תוכו וכברו, להיות שר ונגיד בישראל!?"

קצף ר' שמאי והשיב נמרצות: "אוהו, אוהו, אל תביט אל מראהו ואל גובה קומתו כי אם אל מעשיו."

אף ר' חזקיה הכהן, שהיה מחריש כל הזמן, נתערב ופסק:

"האמת ניתנה לאמור, נאים מעשיו של יוסף כמראהו, ולא פחת מאביהו".

נענו כולם ואמרו לו לר' חזקיה הכהן: "הלכה כמותך! שנאמר, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו".