מתימן לציון
הובא לדפוס על ידי
ישראל ישעיהו ושמעון גרידי.
בהוצאת מסדה תל אביב, התרצ"ח.
מתוך הספר
"מתימן לציון"
מעמדם המדיני
של היהודים בתימן
בתקופת שלטון התורכים בתימן נהנו היהודים בערים במעט
חופש, ומשהו מעין זכויות של אזרח ואדם ניתן להם בייחוד
לאחר מהפכת התורכים
הצעירים (1909). התורכים הכירו ביהודים כמצייתים לשלטונם
ונאמנים לו ועל כן
נתנו אמון בהם. אולם זה היה רק בימים שיד השלטון התורכי על
העליונה. אבל
בימי רעה סבלו עד מאד כיון שהם שמשו מטרה לחיצי זעמם של
שני הצדדים המנצח
והמנוצח והיו מופקרים לשוד ולביזה. המוסלמים מצאו תמיד את
שעת הכושר להנקם
ביהודים, ה"מרימים
עורף",
והתורכים ראו בעיני קנאה את היהודים היושבים לבטח
ואין מחריד, בה בשעה שהם, התורכים, היו נתונים להתקפות
בלתי פוסקות של
כנופיות המתקוממים, שהגיחו מן המארב לעתים קרובות ועשו בהם
שמות.
עם כניסת האימאם לצנעא, דימו חלק מהמוסלמים בנפשם כי הוא
יפקיר בידם את
היהודים לעשות בהם ככל העולה על רוחם, אך האימאם אכזב
אותם בהדגישו את יחסו
הטוב אל היהודים, ובעיקר מבחינת שמירת ביטחונם ורכושם.
ימים מספר אחרי כניסתו לצנעא, הלך חייל אחד מחייליו וחטף
ככר לחם מידי מוכר
לחם יהודי. היהודי פנה אל האימאם והוא רכב מיד על סוסו
והלך עם היהודי לחפש
את החייל החוטא, תפשו והלקהו לעיני כל ואת דמי ככר הלחם
שילם ליהודי
מכיסו.
ועוד פעולה חשובה לטובת היהודים נעשתה ע"י
האימאם מיד עם עלותו לשלטון: חלק
ידוע מאדמת "קאע אליהוד" היה שייך ל"ואקף" המוסלמי שניתן
בחכירה ליהודים. ה"ואקף"
הרבה להציק ליהודים בצורות שונות, הן ע"י
הגדלת דמי החכירה והן ע"י
טענות כי עוד כמה וכמה שטחים, שעליהם בנוי "קאע אליהוד", שייכים לו.
האימאם החליט
שכל תושבי החלק "בקאע אליהוד", שהואקף טוען עליו, יקנו את
האדמה מרשות הואקף
במחירים נוחים, ולחסל את פרשת השותפות בין היהודים ובין
"הואקף", שאינה כשרה
ואינה רצויה. נעשו מדידות ובעלי הבתים שילמו כפי שהושת
עליהם. ראוי לציין
שלא כל היהודים קיבלו את הסידור הזה כסידור טוב ויש שראו
בו גזירה...
את הפרשה הזו יקראו בתימן בשם "פרשת אלערצה".
לעומת זאת התחיל האימאם להגשים את פקודתו משנת תרס"ו
(חודש אייר) בדבר
המעמד המדיני של היהודים בארצו וזו תמציתה. "למען ביטחונם
ישלמו היהודים
את ה'ג'זיה'... (מס עובד) כל איש בוגר... חוסן בזאת דמם
והוכנסו לאחריות".
"...ועליהם לשלם גם חצי עישור מנכסיהם מדי שנה בשנה".
"...ואסור להם להתחבר כנגד מוסלם, ולא יגביהו בתים מבתי
המוסלמים, ולא
יפריעו למוסלמים בעת הילוכם, ולא ישיגו גבולם, ולא יזלזלו
בדת האסלאם, ולא
יקללו שום נביא מהנביאים, ולא יקניטו מוסלם בדתו, ולא
ירכבו על האוכף כי אם
לצד (שתי הרגליים לצד אחד - המעתיק), ולא יקרצו בעיניהם,
ולא יורו על בזיון
המוסלם, ולא יגלו ספרי תורתם אלא בתוך בית הכנסת, ולא
ירימו קולם בעת
הקריאה, ולא ירימו קול השופרות אלא יסתפקו בקול נמוך ושקט.
...וחובה עליהם
לרומם את המוסלם ולכבדו. ...ולא יניאו את היהודי המבקש
להישפט על פי דיני
מוחמד".
ניתנה בחודש רביעי אוול 1324 בצנעא.
מלבד כל הכתוב בפקודה זו נגזרו עוד גזירות קשות על היהודים.
האחת היא:
סגירת בתי הכנסיות החדשות שהוקמו בימי התורכים. בתואנה כי
לפי איזה חוק
מוסלמי לא יתכן שהיהודים יבנו בית כנסת חדש אלא אם כן
שילמו מכספם דמי בניית
מסגד חדש למוסלמים. כך נסגרו והוחרבו כשישה עשר בתי כנסיות
בצנעא בלבד בטרם
הספיקו להוציא מתוכן את כלי הקודש, ובקושי הצילו את ספרי
התורה. בתי כנסיות
אלו היו היותר מפוארות ומסודרות.
גזירה זו גרמה עגמת נפש מרובה ליהדות תימן.
השנייה היא גזירת שמד היתומים. ילד או ילדה יהודים כי
ימותו הוריהם, ובאה
הממשלה לקחת אותם לדת האסלאם. גזירה זו עשויה על יסוד איזה
חוק מוסלמי
המחייב את הממשלה לפרנס ולטפל בכל יתום מאביו ואמו, וכיון
שאסור לממשלה
להוציא הוצאות כדי לגדל יהודי "אשד עדאוה", (השונא הגדול
ביותר), לכן מאסלמת
היא את היתומים היהודים, למען תוכל למלא חובתה כלפיהם.
לאמיתו של דבר, יש כאן שאיפה "להגדיל ולהאדיר את האסלאם",
באשר למעשה אין
הממשלה דואגת כל כך ליתומים המוסלמים עצמם והיא מחפשת רק
אחרי יתומים
יהודים. זולת זאת: כשבאים יהודים קרובי היתום ומתחייבים
לפרנס אותו באחריות
גמורה, אין הממשלה מסכימה כלל. גזירה היא ואין מפלט מפניה.
גזירה קשה זו מדכאה את רוחם של היהודים יותר מכל גזירה
אחרת, ורואים בה
עניין של
"קידוש
השם", ולכן מקריבים על מזבחה מאמצים גדולים מאד. את
היתומים
מבריחים ומעלימים מעיר לעיר ומכפר לכפר תוך סכנת נפשות ממש
עד שמוציאים
אותם מגבול תימן, ואוי למי שייתפס בשעת מעשה... לא בלבד
שתופשים את היתום
שברשותו ומייסרים ומענים אותו, את המבריח, אלא גוזרים עליו
להשתמד גם הוא...
הרבה סבל ועינויים, הרבה חרדה ודאגה נגרם ליהודים בשל זאת,
וזוהי כמעט
נקודת המלחמה הגלויה בין היהודים והמוסלמים בתימן, מלחמת
החלש עם החזק ואשר
בה מצטיין החלש (דהיינו היהודים) בגבורה, באומץ לב ובהקרבה
עצמית למופת.
מכאן ואילך התחילו ללכת בד בבד שני פרצופים של יחס אל
היהודים. מצד אחד שמירה מעולה לגבי בטחון חייהם ורכושם,
ומצד שני נתחדשו מנהגי ההשפלה כלפי
היהודים, שכאילו נעלמו בימי התורכים. ההמונים המוסלמים,
שאינם מרוצים
מהתנהגותו האדיבה של האימאם עם היהודים, גילו יחס של בוז
אליהם, ושנאתם
הכבושה נעשתה יותר גלויה.
נערי המוסלמים מתקלסים ביהודים ברחובות קריה, זורקים בהם
אבנים, יורקים
בפניהם, מורטים את "סימניהם" (פאותיהם) ואין פוצה פה.
כאשר יפגוש איש מוסלמי יהודי בדרכו, ידרוש ממנו להשמאיל,
(כי השטן הולך
משמאל ואין בין היהודי לשטן ולא כלום), ודרישה זו מלווה
לעתים קרובות
בסטירת לחי הגונה.
על היהודי לדרוש בשלום המוסלם מכירו בהיפגשו עמו, והמוסלם
אינו עונה בברכת
שלום. (למשל: היהודי למוסלם: "צפרא טבא למר. או "אלסלאם
עליכום יאסידי" (שלום
עליכם אדוני). המוסלם עונה: "אלחמד לאללה" (תודה לאל). ואם
המוסלם פותח: "כיף
אצבחת יא סאלם", חייב היהודי לענות: "צבחכם באלכיר יא
סידי" (יהיה בוקרכם
טוב אדוני).
כי ירכב היהודי על חמור והורידוהו מיד, שלא ילך מורם על
המוסלמים.
וכאשר יכנס יהודי לשוק לקנות איזה צורך, ובא אחריו מוסלם,
זכות קדימה
למוסלם אפילו כשהמוכר יהודי. הקונה היהודי לא יעיז להוסיף
על המחיר שנקב
המוסלם ולקחת את החפץ. כזאת יארע לעתים קרובות בייחוד בשוק
צרכי מחיה.
והיה כי יגע יהודי בכנף בגדו של מוסלם וקמה שערורייה
גדולה, כי היהודי טמאהו
ועליו לשלם מיד דמי סבון ושכר כביסת בגדו של המוסלם, שלרוב
הוא מטונף
ומגואל עד כדי בחילה.
כל המוסלם קורא ליהודי לא בשמו כי אם בשם כלב, טמא וכיוצא.
וכינויים אלה
נאמרים כאילו היו מובנים מאליהם.
כי יתקוטטו מוסלמים בינם לבין עצמם וכינו איש את רעהו בשם
"יהודי", לעלבון
גדול ייחשב. אף גם נשבעים ביהודי: "יהודי מי שיתחלף
בדבורו" וכיוצא בזה.
לכאורה נעשים הדברים הללו כאילו מאליהם, בלי הדרכת השלטון,
ובלי חוק מיוחד, אך למעשה נוהגים כך עם היהודים גם נושאי
השלטון: השופטים, הפקידים המושלים
וכו'.
ואם יאמר היהודי לתבוע עלבונו בדרך המשפט, לא יעלה בידו.
הואיל ועדות
היהודי פסולה לגבי המוסלם והמוסלמים אינם מעידים איש נגד
רעהו כשהדבר נוגע
ליהודי.
בתנאים של רדיפות וגזירות מצד אחד, ועוני ודלות מצד שני
נשארה ליהודים
ברירה אחת לעלות לארץ ישראל. בייחוד לאחר שהם מקבלים
מכתבים מארץ ישראל
המעוררים בלבם את חפץ הגאולה אשר לא פסק מלשיר את שירו
בימי טובה כבימי רעה.
מתחילה היה קל לנסוע. איש יהודי היה יכול לקום ביום בהיר
אחד למכור את
מטלטליו ואת ביתו אם יש לו כאלה, נושא את בני ביתו, ומכוון
פעמיו
לארץ ישראל. אולם המוסלמים הביטו על זה בעין זועמת והדבר
נראה להם כפריקת
עול גלויה. בינתיים באה לתימן ב-1926 המשלחת החג'אזית
הידועה, שהייתה מורכבת
ממוסלמים קנאים וצוררי הציונות. הם הטיפו לאימאם מוסר על
הרשותו תופעה כזו
בארצו, המסייעת בידי הזוממים לכבוש את מסגד עומר, לבצע את
זממם. אומרים גם
כי באותו פרק זמן חזר ממסעותיו ה-אלהג'וה שהיה גם בארץ
ישראל והביא עמו את
תמונת הנציב "הראשון ליהודה", הרברט סמואל, כשעליה כתוב:
הנה מלכך בא וכו'. כל אלה באו והוסיפו שמן על המדורה,
כלומר נתנו ביטוי מעשי לאותו יחס שלילי
לגבי עליית היהודים, ונגזרה גזירה כי כל יהודי אשר יחפוץ
לנסוע לארץ ישראל
יוחרם רכושו (בעיקר נכסי דלא ניידי) ל"בית
אלמאל" (בית האוצר). חשבו כי זה
יהיה מעצר חשוב בפני היהודים מלעזוב את הארץ. שאם לא ימכור
היהודי את רכושו
לא יהיה לו במה לנסוע. אולם היהודים הערימו בשבעה דרכים על
הגזירה הזאת. או
שבכלל לא השגיחו בה ועזבו את נכסיהם ויצאו בעירום ובחוסר
כל לדרך גאולתם.
יד השטנה המוסלמית מארץ ישראל, שמצאה את ביטויה השלם
בנסיעת חג' אמין
אלחוסיני (מי שהיה מופתי ירושלים) לתימן בשנת 1933, חזקה
על האימאם. המופתי
הטיל באימאם ובסביבתו ארס חזק, וקטרג מאד על עליית היהודים
לארץ ישראל, וכתוצאה מזה נגזרה גזירה חמורה, האוסרת על כל
יהודי לעזוב את גבולות תימן ואפילו לצרכי מסחר. ואשר יהין
להמרות את פי הגזירה יוחרם כל רכושו, ואחיו
וקרוביו יאשמו, ואם נתפס דמו בראשו. וכשפנו היהודים אל
האימאם, והתאוננו
לפניו על רוע מצבם הכלכלי, ועל חוסר האפשרות בידם להישאר
בארץ ולגווע בה ברעב
ובחוסר כל ענה להם: "שבו בארץ וחפשו אחרי פרנסה חדשה".
ונמצאו היהודים בין פטיש הגזירות והעוני וסדן איסור
העלייה, ורבה המצוקה
וגדולה הדלות עד דכא, והעיניים נשואות לישע ופדות ואין
פודה ומושיע. כל נפש
הומייה כציפור בפח יקוש מקשיבה לכל רשרוש קל ממרחקים שמא
תבוא עמו הפדות, וכל
לב שואל בחשאי אי המוצא?
פרשה מיוחדת יש בגורלם של יהודי צ'אלע. צ'אלע זהו חבל ארץ
שנכבש ע"י
האנגלים מידי האימאם (1928). האנגלים מסרו את השלטון בחבל
לאחד מבני המקום
שעזרו להם לכיבוש החבל ושמו האמיר נאצר.
מתחילה היה מקום לקוות כי דווקא בצל אנגליה ימצאו יהודי
החבל הזה פורקן. אולם האמיר הזה ובנו חידרה, ידועים מזמן
בשנאתם ליהודים, ובתאוות בצע ושררה.
עם עלייתם לשלטון החלו להתעלל ביהודים ולשעבדם בכל מיני
שעבודים. הכריחו
אותם לעשות את כל המלאכות הבזויות, הכבידו עליהם מיסים
וארנוניות, מתוך
שרירות לב. רמסו את כבודם ואת כבוד משפחותיהם ברגל גסה
וגאה.
על כל מקרה פעוט, ועל כל פשע היו משליכים אותם לבית כלא,
ובעיקר אסרו עליהם
את היציאה מהחבל בין לצד תימן ובין לצד עדן, וכל העובר על
האיסור נענש בכל
חומר הדין.
ביוזמת חוגים שונים, התייצבה לפני מושל עדן משלחת מהתימנים
הנמצאים בעדן ומסרה
לו על כל מעשי העריצות כלפי היהודים תושבי החבל. המושל
החליט לחקור את המצב,
ואף יצא בעצמו לעיר צ'אלע ותבע מהאמיר בירורים. האמיר טען
"להד"ם"!,
וכהוכחה לדבריו הראה למושל את בית הסוהר שאין בו, כאילו,
אף יהודי אחד, כמובן לאחר שהעביר את האסורים למקום אחר.
דבר העורמה נודע למושל אחרי כן והוא דיבר קשות עם האמיר.
האמיר הבטיח לשנות את יחסו אל היהודים, ונמסר מכתב
לתימנים ע"י
המושל, בו הוא מוסר להם את הבטחת האמיר. וזה לשון המכתב:
23
למאי 1935
למר י.מ.א. לוי,
במענה למכתבך מתאריך 21 לאפריל 1935 בדבר יהודי ד'אלע,
נצטויתי ע"י
המושל
ומפקדת הצבא להודיע לכב' שהעניין מקבל תשומת לב מלאה. אמיר
ד'אלע שאליו
מכוון העניין הביע את רצונו להתייחס לנתיניו היהודים כאל
יתר נתיניו, ובלי
להכריח אותם לשלם מיסים מיוחדים או למנוע בעדם לנסוע מארצו
אם רצונם בכך.
חתום: המזכיר הפוליטי.
ואמנם השתפר
מצב היהודים בחבל זה במקצת, ובעיקר חדלו העיכובים לנסיעתם
לארץ
ישראל.
