חלק א   חלק ב-ג    חלק ד-ה   חלק ו-ח    חלק ט-יא

בעל התלתלים
סיפור יוסף דו-נואס – היהודי שמלך בתימן

 

ו.

תמה המסיבה ונשלמה ההתייעצות. המסובים עמדו ונפטרו לבתיהם לשלום, איש איש ו"כליו" שהביא עימו. ר' בנייה ושמשו יצאו ללוות את הישיש אחיטוב, ויוסף ליווה את רעיו הצעירים. אף שמעון הטברני יצא בעקבות כולם להינפש. באולם נשאר נחמיה, שישב שקוע בהרהוריו. והנה נכנסה מן הדלת שלצד הבית חגלה בת ר' בנייה, ובראותה כי אין איש מלבד נחמיה, שאלה כמתביישת:

"איה אבי?"

"יצא ללוות את אחיטוב ומיד ישוב", ענה נחמיה. "שבי נא בזה והמתיני לו".

"אמי מחכה לבואי", השיבה חגלה ופנתה לצאת.

אותו רגע נכנס שמעון הטברני ובראותו את נחמיה וחגלה שחים זה עם זה הסתתר מאחרי הדלת.

"חגלה, חגלה, מה לך נחפזת, ד... דבר לי אליך... המתיני קמעה", התחנן נחמיה.

נעצרה חגלה ושאלה כנחפזת:

"מה הדבר, נחמיה?"

"חפצתי לומר לך", אמר בהשפילו עיניו מרוב בושה", כי יפה את כסהר בהילו..."

"חן חן לך, נחמיה", ענתה חגלה בביישנות חיננית". אך מה טעם לפרי נחמד אם אין מי שיברך עליו..."

התקרב נחמיה אל חגלה ושאל בגמגום וברעדה: "שמעתי כי... כי האורח שמעון הטברני מבקש מאביך להשיאך לו...?"

נדהמה חגלה ואמרה: "חלילה, חלילה", ומיד מיהרה לתקן דבריה: "אשר יחפוץ אבי יעשה..."

הוסיף נחמיה והתקרב אל חגלה ושאל:

"גם אם ימסרך אביך ביד אורח זר תסכימי?"

"ומה לי לעשות?" השיבה חגלה בקוצר רוח.

גמגם נחמיה כמבולבל:

"אני, אני נפשי עורגת אליך... ואפשר..."

באותו רגע התפרץ שמעון הטברני לתוך האולם, ותקע מבט של זעם כלפי שניהם עד שנבהלו וחוורו פניהם כסיד. אף ר' בנייה חזר בלוית אליעזר שמשו וגם בנו יוסף עמם.

בראות ר' בנייה את הטברני, חגלה ונחמיה, עומדים מבוהלים, כשהם מביטים בזעם זה אל זה, שאל:

"מה לכם, מה אירע כאן?"

נענה שמעון הטברני דרך חציפות ורוגז:

"מוזרים אתם וזרים דרכיכם. בחור ועלמה מתייחדים ביניהם ו..."

טרם כילה דבריו ויוסף התפרץ:

"ומה בכך? מה עשו?"

רגזה חגלה ובקול בוכים אמרה בהצביעה על הטברני:

"מלשין הוא זה, שועל ערום. אך נכנסתי רגע קט לשאול אודות אבי וכבר שם לי עלילות דברים וחשב עלי רעות..."

"מן הדין, בתי", הטיף ר' בנייה, "שאסור לעלמה להתייחד עם בחור, והיה לך לצאת מיד. ואם אמנם חשקה נפשך בנחמיה ונפשו חשקה בך, נמלא חפצכם כדת משה וישראל".

נתערב יוסף וטען:

"אבל היה לו לנחמיה לדבר תחילה את דבריו אליך, אם יש דברים בפיו".

נענה ר' בנייה בדיבור אבהי ואמר:

"כנים היינו וכנים נהיה תמיד. עוד לא היה פרץ במשפחת בנייה מעולם... עכשיו לכי בתי חגלה אל אמך!"

פנתה חגלה ויצאה ור' בנייה המשיך בפנותו אל נחמיה: "נחמיה, אתה בעיני כמו בני, וחגלה היא בתי היחידה. אם חשקה נפשך בה לא אמנע חפצך".

"כן, כן", התחטא נחמיה. "אהבתי מאוד את חגלה".

שמעון הטברני עמד כל העת מן הצד וחרק שיניו. דברי ר' בנייה ובתו והאברך נחמיה הרעימו אותו, אך לא מצא עוז בנפשו להתערב ולומר לה מה שבלבו. דומה כאילו חשך עולמו בעדו. הן הוא באמת נתן עיניו בחגלה ולמענה היה מוכן לבוא באש ובמים... והנה...

לפתע פרצו לחדר חמישה חיילים מזוינים ובידיהם כבלי ברזל. מפקדם קרא מתוך הכתב את צו המלכה והשרים:

"במצוות המלכה והשרים, באתי לאסור את ר' בנייה ויוסף בנו וכן את עבד מלך הכושי שליח הנוצרים, וכן גם כהן האלילים איתם, עד בוא שעת הוויכוח והמבחן מחר, למען לא יעלה בדעתם להימלט ולברוח..."

מיד קשרו שלשלאות בידיהם וברגליהם של ר' בנייה ויוסף בנו והובילו אותם לבית הכלא. שמעון הטברני, נחמיה ואליעזר יצאו אחריהם...

ז.

עבד מלך הכושי עצמו לא נתפש. הוא נחבא במערת סתר ועמד כל אותו יום מול הצלב כשנרות דולקים נכחו ביראה ובייאוש. בבוא שעת המבחן הלכו שליחיו במצוותו לראות את הנעשה בחצר המלכות והוא חיכה בקוצר רוח לבשורותיהם. והנה החלו השליחים באים זה אחר זה במרוצה ומספרים את אשר קרה. עד שלא סיים הראשון דבריו נכנס חברו והביא שמועות חדשות. השליח הראשון נתקל בפתח המערה בקבצן לבוש סחבות ומכוסה פנים שעצרו ושאל דרך תחנון:

"אדוני, אדוני, היכן מתגורר שליח אלוהים עבד מלך הכושי?"

דחף השליח את הקבצן בחמת זעם, נכנס אל עבד מלך הכושי וסיפר ברגש:

"ובכן אדוני, אשר יגורת בא. לא היה שום ויכוח. נגיד היהודים עבר מעל האש כשספר התורה בין זרועותיו ולא אירע לו כלום, וכל הקהל הריע לקראתו תרועה גדולה. הגברים השליכו חרבונם לרגליו והנשים פרקו את עדיי הזהב והכסף מעליהן ונתנו אותם קודש לבית הכנסת של היהודים..."

נכנס שליח ב' מבוהל וסיפר:

"רעה גדולה באתנו. כהן נוצרי עובר אורח, נתפס אמש, והושלך לתוך הפיר שבראש הסלע, לבת אש פרצה והוא נשרף כולו. העם הריע תרועת נקם וצעק: "הבו את עבד מלך הכושי".

הבוגד והפחדן ונשרפהו באש! כל נוצרי שנמצא שם נסחב ונרמס ויהי לקלסה בידי בני הנעורים... אותו גורל היה גם לכהן האלילים..."

פתאום נכנס שליח ג' בחיפזון ורגע קט עמד מסתכל אל הנוכחים ומחכה לרשותם...

"ומה בפיך אתה, אחי?" שאל עבד מלך הכושי ברעדה.

"כלתה אלינו הרעה, אדוני עבד מלך הכושי", השיב שליח ג': "כל ידידינו וסוכנינו מאמיני הנוצרי גורשו בחרפה מבית המלוכה ובמקומם נקראו נגידי היהודים להיות שרים ויועצי בית המלכות..."

ברגש וברעש נכנס שליח ד':

"השמעתם? השמעתם? כל שרי המלוכה והמלכה בתוכם נתיהדו! יוסף בעל התלתלים בן נגיד היהודים יעלה על כסא המלכות, ואת המלכה ישא לאישה..."

"אה, הה, הה!" נהם עבד מלך כושי כמתפכח. "הה, הה, יוסף, יוסף ישא את המלכה לאישה? ואז? אז תלד לו בנים והיו הם מלכי תימן דור אחר דור עד סוף כל הדורות, בצדק ובמשפט, וכיורשי עצר מלכות שבא... אכן, מה גדולה מזימת היהודים לתפוש את המלוכה בתימן, ולפרוש אחרי כן את רשת שלטונם ודתם על עמים וארצות... עוצו נא ידידי עצה, מה לעשות. איך להימלט מחרב נקמתם של היהודים ואיך להשיב נקמתנו שבעתיים אל חיקם...?"

נתרגש שליח ד':

"עלינו להיסתר במערת הצורים הזאת עד אשר תשקוט הארץ ותחלוף שמחת ניצחונם של היהודים".

לחש שליח א' כמוצא תושייה:

"הטו אלי אוזן, אחים, ושמעו: מי ייתן ויכולנו לחטוף את בעל התלתלים מהיכלו והושבנוהו כשבוי עימנו במערה הזאת והפרנו את ששון היהודים והמלכה גם יחד ועצתנו כולה עוד תקום..."

צהלו כולם ואמרו:

"טובה העצה, טובה מאוד!"

פתח עבד מלך הכושי ושאל:

"מי ידבנו לבו לבצע את המעשה ולהציל בזה את חיינו ואת כבודנו ואת תקוותינו מכליה גמורה?"

נענה שליח ד' בהצביעו על שליח א' ושליח ב' והציע:

"שניהם ילכו!"

התנצל שליח ב':

"יסלח לי משיח אלוהים, רך לבב אני מנעורי ולא אוכל לעשות כעצתם כי תיפח נשמתי בטרם אגיע. מה טוב כי ילך הוא." הראה באצבע על שליח ג'.

אף שליח ג' התכוון כלפי קודמו וטען:

"אויבים רבים לי בחצר המלוכה ולכל אשר אפנה יארבו לי.לא טוב לסמוך בזאת עלי".

צעק שליח ד' כלפי שניהם:

"עצלים ופחדנים כולכם! מי ייתן וסחבו הכלבים את נבלותיכם!"

ותוך כדי כך פנה אל שליח א':

"בוא עמי ונלך, ועשינו כמצוות אדוננו וכחפץ משיחו..."

בירכם עבד מלך הכושי:

"לכו והצליחו!"

וכשפנו לצאת חזר עבד מלך הכושי ונזכר:

"אך טוב מזה אם תצליחו לחטוף את המלכה בעצמה וישבה כאן איתנו במערה..."

הודו כולם בכך ונענעו ראשיהם לאות הסכמה גמורה וכאילו רצו לומר בכך למנהיגם: אין חכם ונבון כמוך. עדיין לא הספיקו לפרש דבריהם והנה חדר לתוך המערה אותו קבצן לבוש בלויי סחבות ומקלו בידו כפיסח וסומא, ומיד פנה כמתחנן אל עבד מלך הכושי:

"ימים רבים ביקשתי לחלות פניך, אדוני, ולא זכיתי, מאושר אני כי סוף-סוף ראיתי פניך..."

התנפל הקבצן על צוואר עבד מלך הכושי כמחבק ומנשק, ותוך כדי כך ניסה לתחוב סכינו בעורפו... השליחים, שעמדו תחילה נדהמים, הבחינו מיד בדבר וצעקו: רוצח! רוצח! נאבקו כולם עם הקבצן שלחם כאריה ורצה להימלט מידם עד שנתגלו פניו והנה...

"נחמיה אתה הוא! יהודי ארור! אותי, אני שליח האלוהים ,חפצת לרצוח?" צרח וקרקר עבד מלך הכושי, והשליחים חוזרים אחר דבריו במקהלה.

מיד קשרוהו בחבלים ושלשלוהו לתחתית המערה.

ח.

יום מהומה ומבוכה היה אותו יום לכל תושבי העיר. אסופות אסופות עמדו האנשים באמצע הרחובות ושחו במאורעות היום, שעוד לא נשמע כמותם מימות עולם...

היהודים מהם שרגשו ורקדו משמחה על הנס הגדול שאירע להם, ומהם שהטילו ספקות ותמיהות בעניין. הנוצרים, היו בהולים ומבולבלים. עובדי האלילים, עמדו בכל מקום נדהמים ונבוכים, ובחצר בית המלוכה אנשים עולים ואנשים יורדים, הללו יוצאים והללו באים, אלו פושטים בגדי השרד מרצון או מאונס ואלו לובשים מחצלות בשמחה או בהרהורי ספק. אלו ואלו ציפו לקראת העתיד ושאלו בלבבם מי ייתן ערב ומי ייתן בוקר. כולם כאחד הוכו בתימהון ובערוגן ובניחושים... לא הייתה נפש אחת שפויה ומיושבת כדרך העולם. וגברה המהומה וגדלה תהיה עד אין קץ!

אותה שעה שהבריות היו מתרוצצים אילך ואילך, התהלך יוסף שפוף בחורבה שמאחרי שכונת הקדרים, מהרהר במעשיו ובעתידו, תוהה ומצפה...

הירח של יום עשירי באב עלה בשמי מרום ושפך את זיו אורו וזוהר יפעתו על כל ברואי מטה, והקרין מהוד זהבו על הבתים והחצרות והגגות. בדי ה"ריחן", שנשקפו מתוך העציצים הרצופים על כותלי החצרות נצנצו לאור הירח כעלי זהב מרנינים וסוגדים. מתיחותו של יוסף בציפייתו נתעצמה משעה לשעה והולם לבו הלך וגבר עד קוצר נשימה.

והנה הופיעה מקרן החורבה דמות מדלגת חרש על גבי הסלעים ומתקרבת בלאט כמגששת...

"צפנת!" קרא יוסף בהתרגשות וזינק לקראתה. "שלום רב לך, חמדת לבי. כלתה נפשי בציפייה אליך מערוב היום עד זריחת הירח."

וצפנת ענתה בחן:

"אין דבר, ארוסי, הלא כה דרך הנאהבים לארוב לזיו הירח. וכאשר יגדל אורו כן תגדל ותאיר אהבתם איש למשנהו".

"נעמו דברייך כדבש לחיכי", השיב יוסף.

עמדו שניהם דוממים והסתכלו זה בזה שעה קלה. פתחה צפנת דרך השתפכות וערגה:

"מה יפית ומה נעמת, דודי. כמו לא ראיתיך עד הנה. אור מלכות זורח מעיניך, ותלתליך כעטרת ספירים", אמרה ופרצה בבכייה.

ענה יוסף כמתחטא:

"צפנת חמדתי, למה תבכי ולמה ירע לבבך, הלא טוב כי תשמחי בי כאשר אשמח אני בך..."

"איכה אשמח בך ואתה נמשחת למלוך וגם מלכת תימן תהיה לך לאישה", הקשתה כנגדו צפנת.

נבוך יוסף וטען כמגמגם:

"בעל כורחי אמלוך ובעל כורחי אשא את מלכת תימן לאישה... אך, את ברית אהבתי אתך לא אפר, בעד כל הון וכבוד, וגם אדבר על לב אבי כי ייתן את חגלה אחותי לנחמיה אחיך לאישה והייתה משפחתך ומשפחתי לאחת ויהי הדבק טוב..."

חזרה צפנת והקשתה דרך הרהורי ספק:

"יפה נדרך, יוסף, אך לא תוכל לקיימו. מלך אדיר תהיה... ולא תוכל עוד להתחתן בנחמיה האברך העני ולנטות אל משכן צפנת בת הקדר העני מרחוב היהודים."

חזר יוסף והשיב דרך ריצוי ופיוס:

"אבנה לך היכל מלכות, ואת, את תהיי מלכת הארץ. יחדיו יעלה כבודך עם כבודי וכבוד עם היהודים... ונחמיה אחיך יהיה משנה למלך, כי כך דיברתי..."

ושוב הניאתו צפנת בפקפוקיה לאמור:

"לך, ידיד נפשי, איתך כבוד מלכים, כי בן נגיד היהודים אתה ומילדותך הסכנת לגדולה וכבוד. אך אני לא אצלח למלוכה ולא אובה בה. טובה לי פת לחם, עם עבודה בכבשן הקדרים של בית אבי, מכל כבשונות חיי המלכות... אך... אך... מה טוב לשבת במפתן הבית עם בנות הקדרים כשהעיניים משוטטות ותועות בשבילי השמים ועוקבות מהלכי הכוכבים..."

נפגע יוסף מדבריה והגיד בתקיפות:

"אשב אתך באשר תשבי ואלך עמך באשר תלכי".

נענתה צפנת דרך ערמומיות וטענה:

"יוסף, החכם כתם ידבר. מעולם לא יישב מלך בפתח ביתם של קדרים עניים כדי לשמוע שיחה בטלה..."

ושוב נתרתח יוסף וגער בצפנת:

"אם לא תאמיני לי, לא תאמיני בעיני".

הרגיעתו צפנת ופייסתו:

"שכלי ילעג לתומתי. אך לבי, לבי חפץ מאוד להאמין בך.

שבויה אני בידך ועשה עמי כטוב בעיניך" גמרה והתרפקה על כתפו בוכייה ומנהמת.

ישבו שניהם זה ליד זה על אחד מסלעי החורבה. התבוננו בזיו הירח והתרפקו ודיברו לבבם בשתיקתם יותר מששחו פיותיהם בדברם, ועד שהיו יושבים ומקשיבים לסערת ליבם נשמע הד צעדים איטיים מרחוק, שהלך הלוך והתקרב. נלחצה אל יוסף ואמרה בחרדה:

"יוסף כנראה מתנכלים לנו".

התאזר יוסף והרגיעה:

"נדמה לי כל אלה שומרי הלילה מסתובבים..."

טרם כילה לדבר ושלושה כושים התפרצו וצעקו בקול פראים:

"נתפשתם בכפנו!"

אחד מהם השליך חבל, ששני קצותיו תפוסים בידיו כפורש חכה, כדי ללכוד את יוסף ולכפתו אך החבל נכרך בצוואר צפנת. יוסף שלף מיד פגיונו ודקר את משליך החבל. צפנת, שנחלצה מן החבל, תפשה את חרב הכושי שנפל והשתרעה על חברו. בו בזמן שיוסף נאבק עם השלישי עד שהכריעו תחתיו בלי נשמה, צפנת נהרגה בידי יריבה. יוסף השתער עליו בחמת זעם ותפסו בגרונו עד שיצאה נשמתו.

אז פנה אל צפנת, גלגל את גופה לכאן ולכאן ומישש בידיה ורגליה, וכשנוכח כי לא נותרה בה נשמה פרץ בבכי מר, התייפח וקונן: "אויה לי איך שדודתי, איך היה חלומי חלום בלהות ותקוותי עברה".

גברו קינותיו ועצם בכיו עד שפשטה השמועה ונקהלו כל דרי שכונת הקדרים, ונעצרו עוברים ושבים, ונתעוררו הישנים, ונזדעקו הבחורים, וגעו כולם בבכי וילל, ונשאו המקוננות מספד, אף הלבנה לקתה ונקשו כל ברכים והזילו דמעות כל עיניים.

"מי ינחם את יוסף? מי ינחם אותנו? צרה גדולה! מעשה איום ונורא...!"

ופיקחים שבבני אדם אמרו: " אצבע אלוהים היא." "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט!" "אסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא...!"

רגשה והמתה הקריה כל אותו לילה ועוד ימים רבים אחרי כן. לא הייתה פינה שלא לבשה יגון וקדרות, אפילו כותלי הבתים וצללי השמש שברחוב ויריעות השמים, כביכול נתעטפו כולם שחורים ובכו עם הבוכים והתאבלו עם האבלים... ושמחת הנס והניצחון התנדפה ונשתכחה כאילו לא הייתה...