חלק א    חלק ב-ג    חלק ד-ה  חלק ו-ח  חלק ט-יא

בעל התלתלים
סיפור יוסף דו-נואס – היהודי שמלך בתימן

 

ב.

מן החוץ נשמע קול שאון וקול תופים, שיר לכת והמולה. נכנס ר' בנייה והאורח עמו ואחריהם הופיע יוסף בבהילות והודיע שהמלכה, באה לחזות במלאכה. העובדים הזדרזו במלאכתם, התקינו מלבושם, אספו גרוטאות מן הקרקע והכינו עצמם ברוב התרגשות וחפזון לקבלת פני המלכה.

משנכנסו המלכה ושריה, התייצבו מיד לקראתם ר' בנייה ויוסף בנו וחלקו להם כבוד מלכים.

פתחה המלכה ואמרה: "השלום לכם, בני יהודה?"

וכולם ענו: "שלום לנו, המלכה לעולם תחיה".

לאחר שסיירה בבית המלאכה והתעניינה בעושי המלאכה ובפרי מעשיהם, פנתה במפתיע אל ר' בנייה ואמרה:

"מה טוב, נגיד היהודים, אילו הואלת לסעוד אל שולחני הערב אתה ויוסף בנך החביב... ומי הזר הזה?"

"אורח שבא אלינו ממרחקים", ענה ר' בנייה.

"יבוא גם הוא לסעודה", אמרה המלכה." זוהי סעודה שמוזמנים אליה כל השרים והיועצים."

"נעניתי לך תמיד, מלכת החסד", השיב ר' בנייה. אך הפעם לא אוכל להיענות, כי ליל צום ואבל הוא לנו הלילה הזה על חורבן בית קדשנו ותפארתנו ולא נוכל לסעוד אל שולחן מלכים..."

"מי ייתן ויכולתי לנחם אתכם באבלכם", השיבה המלכה במנוד ראש. "אך כטוב בעיניכם עשו ולאחר הצום אשמח כי תבואו אל היכלי ונסב יחדיו לשיחת רעים..."

נענה ר' בנייה בקידה והשתחוויה ואמר: "לו אמצא חן בעיניך, מלכתנו האדירה".

פנתה המלכה לצאת וכל הפמליה שלה עמה. ליד המפתן ניגש יוסף אל המלכה וענד לצווארה רביד זהב מפואר, מעשי ידי אמנים יהודים. המלכה הופתעה והתפעמה והודתה ליוסף ולכל העומדים, על התשורה המפוארת. ר' בנייה, בניו ועוזריו, ליוו אותה אל מחוץ לבית המלאכה וחזרו לאסוף כלי מלאכתם כי פנה היום. מיד הוציאו פתם וטבלו אותה במלח ובאפר לקיים מה שנאמר "כי אפר כלחם אכלתי" (תהילים ק"ב, י'). אכלו ושתו מים מכדיהם, ואחר שאכלו ושתו נתקבצו סביב ר' בנייה, נתעטפו בטליתות שחורות, ועם חשכה יצאו יחד לבית הכנסת "בראש" לקרוא "איכה ישבה בדד" ולקונן על החורבן כמשפטם בכל שנה ושנה...

ג.

בלילה ההוא נדדה שנת המלכה. התהפכה על יצועה אחוזת שרעפים ודאגה. כלי החמדה שמילאו את ארמון תפארתה, צלמי הפולחן והמשכית שניצבו בחדר משכבה, כשנרות דולקים בצלעותיהם נדמו לה כחיילי משמר הניצבים סביבה כדי לשמור שלא תזוז ממקומה. אה, מה השתוקקה להיות לבדה, חופשייה ובת חורין.

צלצלה בפעמון שלמראשותיה, ונכנס עבדאללה, עבדה הזקן. לך קרא לי את זעפארן, סופר החצר, ויבוא מיד", פקדה עליו המלכה.

יצא עבדאללה וחזר מיד בלוית זעפארן שהיה דחוף ומבוהל, השתחווה ושאל:

"מה לך מלכתי, כי הבהלת אותי באשמורת הלילה? ישמח עבדך במלכתו והנני במצוותך אעשה כטוב בעיניך. לו אמצא חן בעיניך והייתי עבד מלכותך כל הימים".

"כל הימים, כל הימים", ענתה המלכה במקצת לעג. "הלילה נדדה שנתי וחפצי כי תקרא באוזני מתוך הספר הקדוש של היהודים..."

תמה זעפארן, ובינו לבין עצמו חשב מה לה למלכה ולספר הקדוש של היהודים. ניגש אל תיבת הספרים, הוציא מתוכה מגילת קלף עבה, גללה והחל קורא בה לפני המלכה. הפתעה גדולה זומנה לו כשהגיע אל הפרק הבא, שהיה מסומן בחוט של משי:

"ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה לשם ה' ותבוא לנסותו בחידות, ותבוא ירושלימה בחיל כבד מאוד, גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה, ותבוא אל שלמה ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה, ויגיד לה שלמה את כל דבריה לא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה. ותראה מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה... ותאמר אל המלך: אמת היה הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתך, ולא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיני והנה לא הוגד לי החצי. הוספת חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי... והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה מלבד אשר נתן לה כיד המלך שלמה..."

"כבר היה לעולמים", אמרה המלכה באנחה קלה.

"שאוסיף לקרוא, מלכתי הנדיבה?" שאל זעפארן, ובלבו חשב שהמלכה עצמה סימנה את הפרק שזה עכשיו קרא באוזניה. אותה שעה נשמע קול הילוך וקול דברים בחצר.

צלצלה המלכה בפעמון. נכנס עבדאללה ושאלה אותו: "מי בא לחצר?"

"ר' בנייה נגיד היהודים", ענה העבד בהשתחוויה." בא לחלות פני כבודך, ואני אמרתי לו כי אין לראות פני המלכה בחצות הלילה".

"יבוא, יבוא!" ציוותה המלכה, ומיד רמזה לזעפארן שייצא מלפניה. החווה זעפארן קידה בנחת כלפי המלכה ופנה לצאת במתינות. בדרכו התנגש בו ר' בנייה, שנכנס בחרון ובחפזון.

המלכה קידמה את ר' בנייה בשאלה:

"מה הביאך אל היכלי באשמורת הלילה, אקווה כי טוב בפיך."

ענה ר' בנייה בחרונו:

"אמצא חן בעיניך, מלכת העולם. לא טוב הדבר אשר בפי. דורות רבים חסינו בצל מלכות ארץ תימן. תמיד היינו נאמנים לכסא בית שבא, מימי מלכות שלמה, ומעולם לא אונתה אלינו רעה, ועתה..."

"ועתה מה?" הפסיקתו המלכה בקוצר רוח.

"מאז הומת המלך ותעלי על כסא ממלכתו, החלו שליחי דת ישו וסוכני הקיסר קונסטנטין להתנכל לנו ולשסות בנו את עם הארץ ולהפריע לנו בעבודת אלוקינו. והנה הלילה, בעת שישבנו אבלים על חורבן מקדשנו ותפארתנו, נתאספו צוררינו סביב בית תפילתנו ויתהוללו  וישמחו ויכו בתופים כביום חג ומועד, למען הרעימנו..." גמר ר' בנייה דבריו ונשתתק בצער וביגון.

אף המלכה עמדה רגע נבוכה ותוהה ובמנוד ראש אמרה: "רע המעשה. אולי שמעת או אולי ידעת, נגידי ונכבדי, מידי מי יצאה הרעה הזאת?"

נתרתח ר' בנייה וענה:

"המלכה, הטרם תדעי כי בחצרך ובין אוכלי שולחנך, ישכון כבוד עבד מלך הכושי, שבא לכאן מארץ כוש, והוא ושליחיו ועוזריו זוממים להכרית מארץ זכרנו ולגנוב את נפשות יושבי הארץ הזאת לאמונת נצרת?"

כמתעוררת מתדהמה השיבה המלכה בנחת ובשקט: "ידעתי, ידעתי. זמן רב אני צופיה ושואלת למועצות עבד מלך הכושי והנה רוממות בן האלוהים בפיו וחוטי מזימות מלך כוש בידיו... הירגע נא נגידי והשקט את רוחך, ובבוקר אקרא את היועצים והשרים ואעיר את אוזנם אל מזימותיו ואל תעלוליו של השליח מארץ כוש".

"אמצא חן בעיניך וכל עדתי יהיו אסירי תודה לשבט חסדך עד עולם", ענה ר' בנייה ופנה לצאת.

"על מה תיחפז, נגיד נכבד", עיכבה אותו המלכה. "שבנא מעט לפני ונשוחח".

"כבוד הוא לי לעשות ככל אשר תצווי עלי, אני עבדך", השיב ר' בנייה כמפויס וישב...

"לא עבדי", הפסיקתו המלכה בנועם ובדרך פיוס, "כי אם עבד אלוהי ישראל אתה, ואדון לבני דתך החכמים. שמעתי רבות על חכמתם ועל נועם הליכותיכם מדור דור ובלבי נקשרה אהבה אליכם. זה עתה קרא סופר המלך באוזני בספר הקדוש שלכם את פרשת שלמה מלככם החכם מכל אדם ואת אשר עשתה עמו מלכת שבא".

"הלא מאז ועד עתה נכרתה ברית בינינו ובין כסא מלכותם עד עולם", השיב ר' בנייה.

חזרה המלכה ושאלה לר' בנייה:

"האומנם נכון אשר יאמרו בעלי המשלים:

הלוך הלכה המלכה,

חכמת שלמה לחזות,

ויכון כסא בית שבא,

ביד בנה מזרע יהודה!"...

"שמעתי כזאת גם אני", ענה ר' בנייה, "ולא אדע אם נכון הדבר".

חייכה הלכה חיוך ערמומי וכאילו הייתה מסיחה עם עצמה אמרה:

"אולי היה נכון ואולי לא היה נכון. אבל מדוע לא נעשה אנחנו שיהיה נכון...?"

"לא אבין אל מה ירמזו מיליך".

"הטה אוזנך אלי ושמע: אישי ומלכי נפל כגיבור במלחמה ואני עליתי על כסא מלכותו. שרי ויועצי מאיצים בי להינשא לאיש למען הקים זרע לבית שבא. האיש אשר יעדו לי, אשנא בכל לבי. דם נקיים שפך בערמה ובמזימה לרוב. זר הוא בארצי וזר הוא לנפשי וגם אתה ידעת מה נגעל האיש הלא הוא... עבד מלך הכושי".

"והנה היום ראיתי את יוסף בנך. עלם חמודות הוא... בעל תלתלים... קומתו הדורה וחכמתו על פניו ומראה מלך לו. עיניו כאבני החן וכולו הוד והדר. מה טוב... מה טוב אילו היה הוא עולה על כסא המלוכה ואני אהיה לו לאישה. אז אפטר מעבד מלך הכושי, משולחיו וממזימותיהם וכבוד ויקר ינחלו כל בני ישראל".

"הקשית לשאול, מלכת החן", אמר ר' בנייה והחל מונה באצבעותיו, בשלוה ובהחלטיות, לתימהונה ולמגינת לבה של המלכה:

"ראשית, לא ייעשה כן בישראל להתחתן בעובדי אלילים. שנית, בני נתארש לנערה מבנות ישראל ונפשו קשורה בנפשה... ושלישית, לא טובה תצמח לנו מזה כי אם רעות רבות..".

"מה הרעה אשר תחוש לה?" שאלה המלכה.

"גרים אנו בארץ הזאת", השיב ר' בנייה, "והמעט ממנו קנאת צוררינו ושוטמינו כי עוד נתחתן בבית המלך ובערה חמותם עד להשחית..".

חזרה המלכה וטענה:

"הן לא אחת באו מלכי תימן ושריה בברית דתכם ועבדו לאלוהיכם, כאילו היו יהודים מרחם אמם, התפלא בעיני עם הארץ כי ישב איש יהודי על כסא המלוכה?"

נתאזר ר' בנייה והשיב:

"ההם, בני שבא הם, כאבותיהם ואבות אבותיהם, אלא שקיבלו על עצמם להאמין באלוהי ישראל. תאמרי להמליך איש מישראל ולא יעורר הדבר חרי אף?"

התרגזה המלכה וקראה:

"הטוב בעינייך כי אנשא לעבד מלך הכושי והוא ימלוך בארצי? אני לא אחפוץ בו. מלכה אני ואעשה כל מה שלבי חפץ, בחסד או בשבט עברה... אך אמרתי איש תבונות אתה ואדבר אליך כאל נגיד אביר, והנה..."

הפטיר ר' בנייה:

"כטוב בעינייך עשי, כי לך נתן ה' המלוכה ואשר נגזר עלינו מידו הוא יקום".

וככלותו דבריו, פנה ויצא, מדוכא ונרגז. אף המלכה רגזה ורגשה ולבסוף הניחה ידה על פניה ובכתה...

אותה שעה נכנסה שפחתה הזקנה וניסתה להרגיעה ולנחמה. גם זעפראן חזר מבוהל בלוית עבדאללה ושאל:

"מה אירע, מה זה אירע למלכותנו הלילה?"

קפצה המלכה כלפי זעפארן:

"צא מכאן, מי הביאך הלום? צא!"

יצא זעפארן ועבדאללה בעקבותיו ונשארו המלכה ושפחתה לבדן...

התרפקה המלכה בחיק שפחתה והתייפחה כתינוקת ואמרה:

"שפחתי את, אבל כאם היית לי תמיד ולבי פתוח לפניך כיריעת האוהל. צר לי, אמי, בעולם הזה. קשה מאוד לחיות כשעטרת מלכות בראש והלב רתוק באזיקי ברזל ונחושת. מה שאני רוצה, אין אחרים רוצים, ומה שאחרים רוצים, עלי לרצות גם אני. נפשי צמאה לאהבה, לחופש. מאסתי בכבוד מלכים ואשתוקק לחיי אדם פשוטים".

"צדקו דבריך, גברתי", פיסתה השפחה. "ואמנם שמעתי את עצת הזקנים להשיאך לעבד מלך הכושי ולהעלותו על כסא ממלכת תימן, וייחר לי מאוד. מכוער הוא. זר הוא. איש דמים ומרמה. אבל, מלכתי, הרי אין איש כחפץ לבך אשר יגאל את כבודך ויקים זרע לבית חמייר?"

"יש ויש!" ענתה המלכה. "הן זה עתה היה כאן בנייה נגיד היהודים ולו בן כמו שמש עולה... נפשי יוצאת אליו ולא אדע חיים בלעדיו לעולם. אני מאמינה שגם הוא יאהבני. והנה היום הגיש לי ענק זה במתנה, מעשי ידיו, ראי כמה נאה ויאה הוא... אבל אביו אינו רוצה..."

פיסתה השפחה, הרגיעה וליטפה אותה ואמרה מתוך כובד ראש:

"שפחתך הזקנה, הכול יכולה! את אשר תחפצי אשיג עבורך, מן השמים או מן הארץ, לא יעצרני מעצור ולא יכשילני מכשול. הנה שמעי עצתי: עבדאללה ילך במצוותך להזמין את השרים והזקנים לבוא ולהיוועץ כדת מה לעשות, ואני אשית עצה לפניהם שלא יוכלו לסרב לה והיא אשר תאיר דרכנו ותצליח מעשינו, כי כך דברתי. עתה קומי התעוררי, מחי דמעה מעיניך ועצב מליבך..."

ספקה השפחה כפיה והופיעו עבדים ושפחות בלוית מנגנים ומנגנות, שרים שרות, כשהם רוקדים כולם ריקודים שהלכו הלוך וסיעור. אחר יצאה השפחה והביאה כדי יין, למלכה ולרוקדים ותהי השמחה... אבל המלכה נשארה בעצבותה!