תנועת העבודה

אין אלטרנטיבה לתנועת הפועלים

הפועל הצעיר 17.1.1968

א.
צדקה עשה הקב"ה עם התנועה הציונית, התנועה לגאולת העם היהודי מגלותו ולחידוש עצמאותו במולדתו ההיסטורית, שזימן לה בדרכה את תנועת הפועלים העברית. התנועה הציונית פתחה במהלך, שהוא מהפכני במהותו, התארגנות של עולים לארץ ודאגה למתיישבים בו. זה היה ייעוד מהפכני, שכמוהו לא ידע עם בעמים: עקירת המוני יהודים ממקומות מושבם בארצות רבות ושתילתם כאן, בארץ שההיסטוריה הועידה להם, אך לא הייתה נמצאת ברשותם. הנושא להגשמת הייעוד הזה היה העם היהודי, כמות שהוא, למשפחותיו ולפרנסותיו, דבר שהיה קשה "כקריעת ים סוף". לימים הובן, שבלי תנועה חלוצית, שתלך בראש המחנה ותגרוף אותו בעוז, יתש כוח תנופתה של המהפכה והיא תצטמק ותידלדל. מנגד תראה את יעדיה ואליהם לא תגיע. אילו הצטמצמה התנועה החלוצית בחתירה אל היעד של עליה לארץ בלבד, ספק אם גם היא הייתה נותנת למהפכה הציונית את מה שחסר לה. ומה שחסר לה היה כושר הגשמה של יישוב הארץ וייעוד של תמורה והתחדשות חברתית. כך נעשתה התנועה החלוצית לתנועת פועלים.

הצעירים, שנמנו על התנועה הזאת, קידשו את העבודה כמכשיר עיקרי, חומרי ורוחני, להגשמת המטרה הציונית. כיבוש היהודים לעבודה וכיבוש העבודה ליהודים, כדי שבמו ידיהם יהיו החורשים והזורעים, הסוללים והבונים והעושים בכל מלאכה, נתן תקווה של ממש לעליה לארץ ולהיאחזות בה. כיבוש הקרקע להתיישבותם של יהודים והשאיפה להקמת חברה חדשה של עם עובד ויוצר חברה הבנויה על מידות של צדק ושוויון, הנותנת מעמד של כבוד ועדיפות לעבודה ולאדם העובד, הלהיבה את הדמיון ומשכה לבבות. האפיק החדש, שנפתח בדרך הגשמתה של הציונות, נעשה לנהר גדול. תנועת הפועלים, אשר ראשיתה הייתה מצער, הלכה וגדלה וגברה עד שנעשתה לזרם כביר, אשר גרף בנחשוליו עם רב, מכל הגילים והמעמדות ומכל ארצות הגולה, והוליך אותם לעליה, לעבודה, להתיישבות, לתחייה לאומית ולעיצוב דמות חברתית חדשה לעם המתקבץ לארצו. וכאשר בלט הצורך להגן על הנפש ועל הרכוש, ועל מטרותיה וייעודיה של התחייה, נחלצה תנועת הפועלים למשימה זו בכל עוז וצעדה בראש המגינים ולאחר מכן בראש הלוחמים לעצמאות. ומאז ועד היום מוסיפה תנועת הפועלים להיות הזרם הראשי, המתמיד והיציב, ההולך בראש העם ומוליך אותו אל יעדיו.

ב.
ואעפ"י כן לא פסקו הטענות והשאיפות, בקרב חלקים ידועים בעם, למצוא אלטרנטיבה לתנועת הפועלים. אך היא לא נמצאה. היו שסברו, שהפועלים אמנם רצויים אבל עליהם להיות נושא לטיפולם ולמנהיגותם של "נכבדי העם" ולא עלתה בידם. והיו שסברו שנותני הכסף הם שצריכים להיות ה"בעלים", המוציאים והמביאים, ולא נתקבלה דעתם. לאחר כן הרפו מן הטיעונים הללו והחלו נותנים דעתם להוציא מידי תנועת הפועלים את נשקה ע"י הקמת ארגוני פועלים נפרדים ומתבדלים מן הזרם הראשי. ואעפ"י שהצליחו במקצת, וכמעט כל מפלגה ציונית הקימה לעצמה "משענת" פועלית, לא השיגו מבוקשם. תנועת הפועלים הצליחה לשמור על עיקר כוחה. מצד אחד על ידי קיומה ותנופת מעשיה של ההסתדרות הכללית של העובדים, ומצד שני על ידי קיומה וכושר מנהיגותה של מפלגת פועלים גדולה, בדמותה של מפלגת פועלי א"י.

השואפים להקים אלטרנטיבה לתנועת הפועלים לא נואשו. תקוותם נתלקחה מחדש כל אימת שהתחוללה מריבת פילוג בתנועת הפועלים. כשנתפלגה "אחדות העבודה" ממפא"י דימו שהגיעה השעה לדחוק הצידה את תנועת הפועלים, אך היא לא נדחקה, הן משום שמפא"י אזרה חיל והן משום ש"אחדות העבודה" שמרה אמונים, ביתר שאת, למהלכים העיקריים של תנועת הפועלים גם כשנהגה כאופוזיציה לכל דבר. וכמוה נהגה גם מפ"ם, שעל אף סטיותיה השמאלניות לא סרה מדרך ההגשמה של הציונות העובדת. רק פעם אחת. בתקופת המדינה, סטו שתי המפלגות הללו, אחה"ע ומפ"ם, כאשר הוקם "מועדון הארבע", אבל עד מהרה התברר, שזהו חזיון חולף. השורשים התנועתיים גברו על הסטייה הטכסיסית. אך כאשר נתפלגה רפ"י ממפא"י חזרו וגברו התקוות להקמת האלטרנטיבה לתנועת הפועלים. התקוות הללו ניזונו מן העובדה, שבראש המתפלגים עומדים אחדים מראשי מאחדיה ומנהיגיה של תנועת הפועלים, היה נדמה, שהנה הנה תקום האלטרנטיבה לתנועת הפועלים, כשרפ"י נותנת לה תרומה רבת ערך של מרץ ותנופה. אך כפי שאומר הפתגם התלמודי: "זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי" (זרוק מקל לאוויר והוא יפול על עיקרו).

האלטרנטיבה בעזרת רפ"י ובתנופת כוחה, לא קמה וגם אילו קמה, לא הייתה מתקיימת. שכן זו יכלה להיות אלטרנטיבה, של כלאיים ושעטנז, שאין לה אפיקי זרימה וקיום טבעיים. היא הייתה מתפוררת במוקדם או במאוחר. יתירה מזו, ספק אם הייתה מצליחה להגיע לכלל אלטרנטיבה, מול כוחן האיתן של מפא"י, "אחדות העבודה" ומפ"ם ומול אהדתם, הכמוסה והגלויה, של האגפים הפועליים בשאר המפלגות. לשמחת כולנו לא הגענו לכלל ניסיון זה. רפ"י חזרה בראש מורם אל עיקרה ואל מקורה. ונתגלגלה זכות על ידה שעם חזרתה זה עומד לקום איחוד כולל של כל החלקים. שפעם היוו את מפלגת פועלי א"י ההיסטורית, היינו, מפא"י עצמה "אחדות העבודה" ו"רפ"י. עם האיחוד הזה תחזיר לעצמה תנועת הפועלים את תפארת כוחה ואת מלוא כושרה להוסיף ולהנהיג את האומה בעתיד כבעבר. השאיפה למצוא ולהקים אלטרנטיבה לתנועת הפועלים נהדפה אחור וסיכוייה נתרחקו מרחק רב.

ג.
האכזבה שנחלו עכשיו שואפי האלטרנטיבה אינה מוצדקת משום בחינה. אלטרנטיבה אינה מטרה לעצמה וודאי שאינה מטרה קדושה. היא נחוצה כאשר הכוח הקיים מכזיב. תנועת הפועלים לא הכזיבה ולא תכזיב. אלטרנטיבה דרושה כאשר דרכו של הכוח הקיים חדלה להיות דרך לרבים. תנועת הפועלים עדיין לא חדלה ולא תחדל להיות דרך לבניין הארץ, לקיבוץ הגלויות ולעיצוב דמותה של החברה הישראלית. אלטרנטיבה מתבקשת כשהכוח הקיים מפגר וחסר כושר התחדשות. תנועת הפועלים נמצאת כל הזמן במעלה הדרך של קידמה, פעילות והתחדשות, המדע אינו זר לה והטכנולוגיה היא כבשונה. שאיפות האומה ומטרותיה בידה האחת והחתירה לגיבוש חיי העם כעם עובד בידה השנייה.

אלטרנטיבה היא מהפכה. ומהפכה משמעותה לעשות היפוכו של הדבר הנעשה. מהי המהפכה שמתכוונים אליה נושאי דגל האלטרנטיבה? לבטל את קדושת העבודה כעיקרון וכדרך לבניין הארץ והעם? להנמיך את מעמדם ולצמצם זכויותיהם של פועלי ישראל? להוציא מידם את שליחותם להגשמת משימות העם והמדינה? אם לא מהפכה כזו, מהי האלטרנטיבה הנכספת? להגיע אל כס השלטון ולמשול? זוהי אמנם שאיפה דמוקראטית לגיטימית. אך השאיפה אינה זכות בלתי מעורערת. היא זקוקה לצידוק משכנע, להראות דרך אחרת, להציב מטרות אחרות, לעצב אידיאלים חדשים. מהי הדרך, מה הן המטרות, ומה האידיאלים ששואפי האלטרנטיבה מתכוונים להביא לעולמנו? סתמו ולא פירשו. וכשהם מפרשים מתברר שה"מלך ערום", או שכוונותיו המתפרשות אינן רצויות.

ד .
זה מכבר מהלכים עלינו אימים מפני "שלטונה" המתמיד של מפלגה אחת. שרוי להם לבני אדם, הנמצאים באופוזיציה והשואפים להגיע לשלטון, לטעון כל טענה שבעולם. אך טענה זו היא קלה מסובין. עוד לא הוכח שחילופי מפלגות היא תופעה בריאה, חילופי גברי, כן. חילופי מפלגות אין בהם שום ברכה, אלא אם המפלגה הנמצאת בשלטון נכשלה והכשילה. אך תנועת הפועלים אינה רק מפלגה. היא דרך, אידיאה, תהליך היסטורי. המבקש להגות את תנועת הפועלים מהגה המנהיגות באומה נותן עיניו בשלטון אך אינו מציע אלטרנטיבה של דרך, אידיאה ותהליך היסטורי. גזירה היא מלפני ההתפתחות ההיסטורית של האומה המתחדשת, שהזרם הראשי והמרכזי שלה יהיה פועלי. כל זרם אחר, אינו יכול להיות אלא משני ונלווה.

יזמה חופשית ולאומיות צרופה ושאר פירורי אידיאות, כל אחת לחוד וכולן יחד, אין כוחן מספיק כדי לתת לאומה את הזרימה המלאה והנכונה של התפתחות. היזמה החופשית, כזרם מרכזי ועיקרי, לא תבנה ארץ ולא תבנה עם, הלאומיות הצרופה אינה יכולה לצעוד ולהצעיד אם אין עמם דרכים סלולות וברורות של הגשמה, בתחומי  המשק והחברה. ואילו התנועה הדתית, שליחותה מוגבלת בתחום עיצוב דמותם של חיי הרוח והאמונה, אך אינה עשויה לשאת על שכמה הנהגתו של העם בכל מהלכיו. כל הזרמים הללו קיומם לגיטימי בחיי האומה, אך על כורחם שיהיו זרמים נלווים לזרם הגדול של תנועת הפועלים שהוא הזרם הראשי, שכוחו עמו, ואפיקיו פתוחים לאורך הדרך של מהפכת התחייה הלאומית שלנו.