| |
חוקה ומשטר
מוסד
הכנסת מאז
תקופת התנ"ך
דברים בבית התנ"ך בתל אביב
ד' בחשון תשל"ז 28.10.1976
הכנסת שלנו היא
פרלמנט מיוחד במינו בעולם הפרלמנטים הדמוקרטיים. אמנם מבחינת מתכונתה
ונהליה היא דומה, בהבדלים קטנים, לפרלמנטים שישנם כיום בכל אחת מארצות
התרבות והדמוקרטיה המערביות. אבל היא שונה מכולם בכך, שהיא פרלמנט יהודי של
מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם במשך אלפיים שנה, כשהוא
מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר
שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם ובמשפחת העמים כיום הזה.
זהו, אפוא,
פרלמנט יהודי במהותו הבסיסית והיסודית, אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים
שאינם יהודים, 5 מתוך 120 והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים,
ויש להניח שגם מספרם ילך ויגדל במרוצת הזמן. זהו פרלמנט שדיוניו מתנהלים
בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת ידיו כתובים עברית, ובדיונים שלו וכן
בחוקים שהוא מחוקק, ובפסיקה של בתי משפט, הבאה בעקבות החקיקה של הכנסת,
מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית העשירה, הן מבחינת
ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התכנים האידיאיים והמוסריים. ובתור פרלמנט
יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות
החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל
ההיסטוריה היהודית והמשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי וממשיך
נאמן.
אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת יומין זו, אעפ"י שעדיין אנו מתלבטים
כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת הצפונה בה, ובכך גם לכבד אותה
כנחלת אבות, וכפי שאומר ספר "משלי": שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך.
קיומה של דמוקרטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו,
והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל וחביב על אבותיו ואבות אבותיו
הקדמונים, מימות משה ועד חורבן בית שני וגם לאחר מכן עד זמן כרם דיבנה.
אותה דמוקרטיה באה לידי ביטוי מובהק בצו התורני המוחלט: "אחרי רבים להטות".
וכי סלקא דעתך שפירושו של פסוק זה הוא הליכה אחרי מה שמכנים בימינו סטיכיה,
כלומר לראות מה שאחרים ולעשות כמותם? לא ולא. הצו הזה מחייב בהחלט את מה
שמקובל לומר: נמנו וגמרו. וכלום אפשר שאותם שישים ריבוא יוצאי מצרים יהיו
נמנים כולם כדי לגמור?, הווה אומר שיש "מצדיקי הרבים" (דניאל י"ב, ג'), יש
נציגות מוסמכת, מוסד עליון שהוא דן, נמנים וגומרים, ועל פי זה מתקיים "אחרי
רבים להטות". אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים, בתקופות שונות, גם
במעמדו, סמכותו ותפקידיו ואולי גם במבנהו, חלו שינויים ותמורות, תהפוכות
והסתעפויות, הוא פשט צורה ולבש צורות, בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים.
אנו פוגשים מוסד מעין זה בתולדות ישראל, כשהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות
לעם, משענת למנהיג הדור, (בימי משה) ופעם כמוסד מדיני, שעל פיו יישק השלטון
בישראל (בימי דוד). פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות (עזרא ובית דינו, כנסת
הגדולה) ופעם כבית דין עושה משפט (הסנהדרין). פעם כמפרש מצוות התורה
ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ (בימי אלכסנדר מוקדון ותרגום השבעים).
פעם שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל,
או דומה, לעקרון מונטסקייה בדבר הפרדה בין שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת
והמבצעת. גם מוסד ייצוגי זה אצל אומות העולם היו לו גלגולים שונים וחלו בו
תמורות שונות, ממוסד חרטומי מצרים של פרעה עד הפוליס האתונאי והסנאט
הרומאי, וממנו עד הפרלמנט הבריטי הראשון שנתמנה ע"י המלך צ'ארלס, וכו'
וכו'. ומאז ועד הפרלמנטים המערביים כמתכונתם היום.
בראשית דרכו של
משה, בעוד העם נתון לשעבוד מצרים, התארגנה, אם
לא הייתה
מאורגנת גם מקודם, אסיפה של זקני העם, בשמות (ד', כ"ט)
נאמר:
"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל". הוא עשה קודם
את כל
האותות לעיני העם "ויאמן העם",
כלומר נתן אמון
במנהיגותו של משה "ואחר באו משה ואהרן אל פרעה",
כדי לומר
לו: "שלח את עמי".
עם יציאת
מצרים, כבר היה קיים משטר של נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, שנים עשר במספר,
לאחר מכן נתמנו לפי עצת יתרו גם שרי אלפים ושרי
מאות ושרי
עשרות לצרכי מינהל, ולצרכי משפט בדרגה קמא. והיו אהרן ובניו
שומרי
משמרת הקודש ואיתם כל שבט לוי. במורשתנו נשאר שמו של משה כנביא ומחוקק.
אבל
אחרי שנתקיימה עצת
יתרו נעשה
משה כמלך, מורם מעם!, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי
עם יחד
שבטי ישראל". ואולם אחרי "מרד הבשר"
במדבר,
וכל מה שאירע בעקבותיו זעק משה
ואמר: "לא אוכל
אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה", ואז הוא נצטווה, מפי
הגבורה,
לחדש את מוסד הזקנים, נוסף לנשיאים, ראשי בתי אבות, שרי
האלפים
וכו' ואפשר שהזקנים נבחרו מקרב אלה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר
ידעת כי הם זקני העם ושוטריו,
ולקחת
אותם אל אהל מועד והתייצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך, שם, ואצלתי
מן הרוח
אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה
לבדך"
(במדבר י"א,
ט"ז).
פסוק זה מלא משמעויות כרימון... ומי שמעיין בפירוש רש"י
עליו, ימצא
דברים
מאלפים מאוד שתמציתם היא כדלקמן: ראשונה, שגם קודם לכן, כפי שכבר אמרנו,
היה קיים מוסד של זקני
ישראל אלא שהם
לדברי רש"י
נספו באש תבערה משום שבמעמד הר סיני נהגו
קלות ראש
"ויאכלו וישתו", כ"נושך
פתו ומדבר בפני המלך".
אגב:
בכנסת אין אכילה ושתייה ועישון אלא רק במזנון, הרחק קצת מאולם, המליאה.
שנייה, היה גם צנזוס: לא נכסים ולא נחלות ולא ייחוס משפחות כפי
שהיה אצל
אומות העולם. האנשים שנבחרו לאסיפת הזקנים, היו צריכים להיות
בעלי
זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם. שלישית,
שלא היו
הרבה קופצים לתפקיד זה, פרט לאלדד ומידד
שנטלו
לעצמם חופש להתנבא במחנה, והיה צריך לשדל את האנשים שיקבלו
את המינוי
מידי משה. שנאמר: "ולקחת אותם", קחם בדברים, "אשריכם
שנתמניתם
פרנסים על בניו של מקום".
רביעית,
שנדרשה מהם כעין "אחדות לאומית", ובעיקר תמיכה מלאה
במנהיגותו
של משה. "והתייצבו שם עמך", כדי שיראו ישראל וינהגו בהם
גדולה
וכבוד ויאמרו חביבן אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב"ה.
חמישית,
משה העניק להם סמכויות רחבות בלי שייגרע כהוא זה
מסמכותו
שלו.
שישית,
מוטל עליהם לקבל אחריות על עצמם כלפי הציבור בדבריהם
ובמעשיהם.
אם לתרגם את הדברים במונחים ובמושגים של זמננו, תיראה לעינינו אסיפת
הזקנים
במלוא משמעותה. הייתה זו אסיפה של נציגים ממונים, בידי הסמכות
העליונה,
המלך משה, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלוק עם
משה
במנהיגות, בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו. האסוציאציות עם מינוי
פרלמנטים וסנאטים בעולם האירופי הישן עולות
מאליהן, אלא שחסר בהם דבר אלוהים שעל פיו פעל משה רבנו.
מעניין בדבר הוא שפרשת קרח באה אחרי אסיפת הזקנים. כנראה, אחרי
ששכך המרד
העממי, בא המרד נגד הממסד. יושם לב למה שנאמר: "ויקומו
לפני משה
והאנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה, קרואי מועד אנשי
שם".
להיכן
נעלמו שבעים הזקנים? נראה שהשפעתם נחלשה ע"י
האופוזיציה
של קרח
ועדתו, שכנראה טענה, כי הזקנים הללו היו ממונים ע"י
המלך משה.
"אשר ידעת כי הם",
ואז נאלץ
משה להרחיב את הייצוג, כמקובל במקרים
אלה, עד
250 איש נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם. ומשהחריף מאוד הסכסוך
האופוזיציוני בא הפילוג החמור בנוסח "היבדלו מתוך העדה הזאת".
אף ייתכן
שגם קרח וחלק מאנשיו היו מאותם 250 נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם. מקצת
מן ההתרחשויות בעת המהפכה הצרפתית מזכירות חלקים מן
הסיפור
הזה.
אותו מוסד שניתן
לכנותו גם אסיפת הזקנים, או בלשון לעז, סנאט, ליווה
את העם גם
בימי יהושע.
אמנם
יהושע נהג כמצביא ומפקד הנותן פקודות וגוזר גזירות. אבל כאשר
בנה מזבח
בהר עיבל (יהושע ח', ל"ג)
נכחו בטקס כל ישראל וזקניו וגו'.
וכאשר
אסף את כל
שבטי ישראל לשכם כדי להשמיע באוזניהם את צוואתו האחרונה, נאמר "ויקרא לזקני
ישראל ולראשיו (כ"ד,
א'). גם הוא דיבר אל כל שבטי
ישראל
באמצעות זימונם של זקני ישראל אליו. ולבסוף נאמר בצורה משמעותית "ויעבוד
ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים, אשר האריכו ימים
אחרי
יהושע.
(כ"ד, ל"א).
סביך
להניח שגם בימי השופטים היה קיים לסירוגין מוסד הזקנים. ואולי
משום
היעדר קיומו התדיר והיעדר מנהיג העומד בראש, הלך הארגון הלאומי
והקהילתי
והידלדל.
כך גבר הצורך בהמלכת מלך לישראל. כנראה שגם מוסד
הזקנים
היה זקוק לסמכות שתוענק לו מידי סמכות עליונה וקובעת ממנה
ובוחרת
ומחליטה מי יבוא בסוד הזקנים ומי לא. אין להניח שמוסד הזקנים
היה פתוח
לפני כל אדם ואין ספק שהיו קריטריונים להצטרפות אדם אל מוסד
זה.
והנה בימי
מלכות בית דוד חזרו וחידשו מוסר זה. דוד עצמו הומלך
ע"י
הזקנים בחברון, שנאמר "ויבואו כל זקני ישראל אל דוד חברונה, ויכרות
להם המלך
דוד ברית וימשחו את דוד למלך על ישראל" (שמואל ב', ד',
ג').
בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו "נמלכין בסנהדרין",
כלומר
באסיפת
הזקנים,
שכן "סנהדרין"
נקלט
מיוונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השנייה
של ימי
בית שני. ויש אף תרעומת על דוד "שגמר
דינו של אוריה החתי
שלא בפני
הסנהדרין". מכאן שלאחר שהוקם מוסד זה כפי שהוקם ונתמנה כפי שנתמנה, היו הכל
כפופים
למרותו, לרבות
מלך וכהן ואפילו נביא.
מתקופת שיבת ציון
מבבל ידועה לנו כנסת הגדולה.
אמנם כנסת הגדולה
אינה נזכרת בשמה במקרא אלא היא נלמדת משני
מקורות:
מקור אחד,
האמנה (נחמיה י'), שנכתבה ונחתמה ע"י
"שרינו,
לוויינו, כהנינו,
כ-80 איש,
וכנראה נוספו עליהם גם ראשי עם "אנשי מופת", כלשונו של זכריה (ג', ח'), עד
למספר 120, ובראש כולם נחמיה התתרשתא,
שאני משער
שהוא היה היו"ר
הראשון של כנסת הגדולה, כשם שעזרא היה
אב בית
דין שהקים. גם סמכויותיה ותפקידיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור
נמרץ,
תוכן האמנה שנחתמה. מקור שני הוא, הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר
הדורות של קבלת
התורה,
ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, לאמור: משה קבל תורה מסיני ומסרה
ליהושע,
ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה.
מכאן
אנו למדים
שהמוסד זקנים היה מוסד מוכר ומוגדר, ואילו השם "אנשי כנסת הגדולה", מקביל
לשמו של מוסד הזקנים שקיבלו את התורה מידי יהושע. מן הנאמר זעיר פה, זעיר
שם, בתלמוד ובמדרשים, ובמקורות קדומים אחרים, אנחנו למדים, שכנסת הגדולה
הייתה מוסד רב חשיבות, שקיים ישיבות בתדירות
כפי שעזרא
ובית דינו קיימו לפני כן ישיבותיהם בתדירות.
היה זה
מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית, כלפי פנים וכלפי חוץ.
על כך
אומר
הירושלמי: "למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את הגדולה
לישנה",
(גמ' יומא, ס"ט,
ב').
אך עיקר חשיבותו וגדולתו שהיה מוסד מחוקק. סביר להניח שלא זו
בלבד
שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים חשובים של התנ"ך:
יחזקאל ותרי עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא ט"ו,
ע"א).
וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי
שנאמר: פירשו את משלי ושיר השירים וקהלת ואדר"נ,
פ"א,
ולא רק ששינו
את הכתב ותיקנו
את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע"פ
כולה, כלומר
מכלול
ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו כשישה סדרי משנה ע"י
רבנו הקדוש,
הייתה פרי
המסורת שהנחילו לדורות שבאו אחריהם כמכלול של חוקים
ומשפטים.
כנסת
הגדולה הייתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העלייה מבבל היו
דתיים,
וזו הייתה גם המוטיבציה של מלכי פרס שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל
שכן
שמנהיגי שיבת ציון: זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה, וכן כמובן חגי, זכריה
ומלאכי,
ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת לישנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות
ולחידוש
העצמאות המדינית. אותה שעה קיימו בקהילות שבגולה חיים יהודים דתיים
מובהקים: "לא עלה
עזרא מבבל
עד שעשאה כסולת נקייה (ב"ב,
ט"ו).
ולפי שעצם
הקמת כנסת הגדולה הייתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה
ומקורית,
ידועה ומקובלת בישראל, מסורת שנתקיימה לסירוגין ואולי בתדירות
או
בהפסקות
קצרות בלבד, בכל הדורות הקודמים מימות משה ועד שיבת ציון, גם
כשהיא
נראית בלבושים שונים ובמתכונת שונה, הרי לא ייפלא שכל בית
ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, קיבלו וקיימו עליהם את כנסת הגדולה
כסמכות
עליונה
שהכל סרים למרותה ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה
מרכזיותן
של ארץ ישראל ושל מסורת התורה בעל פה מאז ועד היום הזה.
ההקבלה בין כנסת
הגדולה לבין הכנסת שלנו היא בשם, במתכונת ובמעמד.
בבואנו
לכונן את בית הנבחרים והמחוקקים שלנו, קראנו לו "כנסת", מטעמי
צניעות לא
הוספנו לכך גם את המלה "גדולה".
את מספר
חברי הכנסת קבענו
ל-120 שיש
גורסים, כי זה היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה. אולם הכנסת
שלנו היא
חילונית לאומית מדינית, בנויה כמתכונת הפרלמנטים בני זמננו,
בארצות
הדמוקרטיות המערביות, וענייני הדת אינם תופסים בה אלא מקום
מועט
בלבד. ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות
עליונה לא
רק בא"י
אלא גם בתפוצות הגולה כשאין לה סמכות רוחנית דתית?
ברור
שלגבי מדינת ישראל היא ממלאה את עיקר התפקידים הייצוגיים, שנדרשו
מכל מועצת
זקנים בכל הדורות. אנשי כנסת הגדולה היה להם, כנראה, צורך
להרחיב את
הייצוג ולכן חרגו מן המספר 70 שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו
של מוסד
הזקנים מדורי דורות, שהרי גם יחזקאל, שזמנו היה קרוב להקמת
כנסת
הגדולה, מזכיר "ושבעים איש מזקני ישראל" (יחזקאל ח' י"א).
אך לאחר
מכן חזר
המספר 70 להיות המספר הבסיסי של הסנהדרין שהוגדל ל-71 כדי שלא
יהיה
המספר זוגי.
לאחר תקופת כנסת
הגדולה באה, כידוע, תקופת הסנהדרין. נראה שהמלה "סנהדרין"
באה במקום
"כנסת הגדולה"
כדי לסבר
את אוזן העם שהייתה כבר אז
קשובה
למונחים ומושגים יווניים.
כפי שאנו
למדים לא היו חברי הסנהדרין בית דין בלבד אלא רק בסוף ימי
בית שני
ולאחריו (ר' שמעון בן שטח והורדוס).
אך בתקופה
שהייתה ידה של הסנהדרין רמה, היא מילאה תפקידים שונים. הסנהדרין היו
מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום
מצוות
הדת והן
בעניינים של חול. פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה, דיינים
ועושי
משפט, וכן
היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי
חוץ,
לרבות בענייני מלחמה ושלום.
נראה לי
אפוא, שמוסד הזקנים, כנסת הגדולה והסנהדרין, הינם שמות
לאותו
מוסד עצמו של אסיפת נציגי העם, שנבחרו או נתמנו בדרכים ובצורות
שאינן
נהירות לנו, ושתפקידם לדון ולהחליט בכל נושא העומד על הפרק
ולהנהיג
את העם
בענייני דת ומצוות, בענייני משפט וצדק, ומזמן לזמן גם בעניינים
מדיניים
וממלכתיים.
אילו
סברנו שהסנהדרין הייתה רק בית דין, היינו מפקפקים אם יש צורך
בשבעים
ואחד איש ש"ישבו
כסאות למשפט" יחד כולם בלשכת הגזית, שעה שהיו
מקיימים
גם בתי דין של מלכות, נוסף לבית הדין שיש בלשכת הגזית, שכן
בימי
דוד ושלמה
היו מקיימים בתי דין ממלכתיים נפרדים, שעסקו גם בעניינים
דתיים,
וכפי
שמעיד הרמב"ם,
הם היו מגיירים, תפקיד שהוא דתי מעיקרו.
ולבסוף עוד הבהרה
אחת בעניין מוסד הזקנים. ידוע לנו שהם היו יושבים
בשער.
ועוד ידוע שלמונח שער בפסוקים רבים במקרא, ישנה משמעות של מוקד
השלטון
והמשפט.
על דוד
מסופר, אחרי מות אבשלום "הנה המלך יושב בשער",
השם מצווה
על
ירמיהו, הלוך ועמדת בשער בני העם"
אשר יבואו בו מלכי יהודה... ובכל
שערי
ירושלים".
המקרא
מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים, לבין
השערים
הרגילים של העיר. מרדכי "יושב בשער המלך".
יש להניח
שלא היה סתם שוער, שהרי אין
דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער. ואלו
סתם
ישיבה בשער משמעותה ישיבה באולם, ששם יושבים הנציגים,
עמוס עומד
ותובע: "הציגו בשער משפט". ובשני מקומות במשלי נזכר
בשער,
באותה משמעות ישר והפוך:
אחת בפסוק
"ראמות לאויל חכמות,
בשער לא יפתח
פיו", ושנייה, "נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני
ארץ".
ומי יושב
בשער העליון הזה ? הווה אומר: הזקנים,
ומי הם
הזקנים?
בפרקי
אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה. הייתכן שהייתה קבועה קוואליפיקציה
גילית,
שרק בני שישים ומעלה יכולים לשבת בשער? וכלום אפשר להעלות על
הדעת
שבמוסד הזקנים יכלו לשבת כל הזקנים שמגיל 60 ומעלה הרוצים בכך?
אכן,
מקובלנו מפי חז"ל
ש"אין
זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו,
אם צעיר
הוא או איש שיבה.
אונקלוס
מתרגם את הפסוק "מפני שיבה תקום", "מן קדם בסבר באוריתא
תקום" וחז"ל
הוסיפו: אפילו יניק וחכים.
אין אני יודע לומר מהי אמת המידה, שנקטו בה כדי
לקבוע אם פלוני
חכם הוא
ויכול לשבת במוסד הזקנים, או בסנהדרין. האם היו גם אז בחינות
והענקת
תארים, או לאו. אבל ידוע לנו מתקופה מאוחרת יחסית, שהייתה קיימת
שיטת
הסמכה שהחכמים או ראשיהם הסמיכו אחרים להצטרף אליהם ולהמשיך אחריהם.
ומשום
שבטלה הסמכה אין יכולים היום לחדש את הסנהדרין, לפי שאין מי שיסמיך
את
המסמיכים הראשונים כדי שיסמיכו אחרים.
|
